"שיקרו" עבורי, מה אני עושה?

הלכתי לבית חולים לבקר את אשתי שילדה, ופגשתי שם מתפלל מבית הכנסת.

כשראה אותי, הודה לי על שבאתי לבקרו ואמר: "כבודו טרח ובא לבקרני?" האם עליי לומר לו את האמת?

• • •

תשובה: דע, שאם רואה אדם את חברו בצער, והוא יכול לשמחו על ידי שקר – מותר לו לשקר. על כן, אם שאלו אם בא במיוחד בשבילו, יכול להשיב "כן", אפילו שלא בא בשבילו, ואפילו שלא עשה צעד אחד בשבילו. (כגון, שנפגשו במסדרון בית החולים).

ואם בטוח שישמח החולה כאשר יאמר שבא בשבילו, אפשר שאפילו מצווה שיאמר כך ואפילו לא שאל החולה.

כך מבואר במעשה שהובא במסכת חולין, שמר זוטרא פגש בדרכו את רבא ורב ספרא. מר זוטרא סבר שלקראתו טרחו ובאו, ורב ספרא השיבו: "לא ידענו שמר בא, ואילו ידענו – יותר היינו טורחים".

שאל רבא את רב ספרא: "מדוע אמרת לו כך, שהחלשת את דעתו?" אמר לו: "והרי מטעים אנו אותו!" השיב לו: "הוא מטעה את עצמו".

מכאן מבואר שאין לאדם "לתקן" כאשר בני אדם טועים במעשיו. ואין לומר שרבא אמר זאת רק כאן מפני הבושה, שהרי כך נפסק להלכה ב"שולחן ערוך": "ואם הוא דבר שאם ירצה יכול להעלות בדעתו שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו וסובר שעושה בשבילו לכבודו... אין צריך להודיעו".

וכך כתב המאירי על אותו מעשה: "מי שעשה איזה דבר שלא בכוונה והיה חברו סבור שלכבודו עשאה – אין צריך להודיעו, הואיל והוא טעה בעצמו, יניח לו".

וכן דעת הר"ן, "שלא אסרו אלא שלא יהא מטעהו, אבל אם הוא מוטעה מעצמו אין זקוק לו".

וכן דעת רבנו יונה מגירונדי, שנחשב "הוא מטעה עצמו ואין זו גניבת דעת".

וכן כתב השל"ה בפשיטות.

ומה שהתרנו לומר שבא בשביל החולה, זאת כיוון שכאשר יעשה כן ישמח את ליבו. ואם יאמר שלא בא בשבילו, ודאי יצטער מעט.

אמנם, ראיתי שהגאון הרב יצחק זילברשטיין כתב להחמיר בדבר, והתיר רק לשתוק.

אך נראה עיקר שכאשר רואה שאם ישתוק ייפגע חברו – מותר להשיבו. אך לכתחילה יש לו לשתוק, ואם יראה ששואל אותו ואומר לו "אמור לי את האמת, לכבודי באת?" – יאמר לו כן, להצילו מן הבושה.