חייבים ללמוד מהמקרה המזעזע בעכו: השקט של הילדים המוחרמים זועק

חרם חברתי הוא לא רק משחק ילדים. הוא סכין שפוגע שוב ושוב, יום אחרי יום, עד שלפעמים כבר אין כוחות לקום. ילדים מוחרמים לא תמיד מספרים, לא תמיד בוכים מול ההורים, אבל בפנים הם מתפוררים. לפעמים, הם מרגישים שזה כבר בלתי נסבל, שאין אור בקצה המנהרה.
זו לא בעיה רחוקה מאיתנו. זה קורה כאן, בבתי הספר של הילדים שלנו, במסדרונות, בקבוצות הוואטסאפ. ילדים נדחקים לשוליים, הופכים לשקופים, עד שלא נשאר להם מקום בעולם. ולפעמים, כמו במקרה של אדווה מרים בת ה-13, זה נגמר בדרך הכי קשה שאפשר לדמיין.

אדווה מרים הייתה ילדה חכמה, עדינה, עם חלומות כמו כל ילדה בגילה. אבל היא הייתה גם ילדה מוחרמת. שנים של בידוד חברתי, של לעג, של התעלמות, שברו אותה לאט-לאט. היא התחננה שיהיו לה חברים, שמישהו יישב איתה בהפסקה, שידברו איתה בלי ציניות.
אמא שלה, צמרת, ניסתה לעשות הכל. היא התחננה בפני המורים, דיברה עם ההורים של הילדים, אפילו שלחה ממתקים לכיתה כדי שאולי יתקרבו אליה. אבל שום דבר לא עזר.
באחד הימים, אדווה גזרה את השיער שלה עד הקרקפת. כשהאמא שאלה אותה למה, היא ענתה: "אם יחשבו שאני בן, אולי יפסיקו להתעלל בי."
עד הרגע האחרון, צמרת לא ויתרה עליה. היא ניסתה להחזיק אותה קרוב, לחזק אותה, להיות לה תחליף לחברה שמעולם לא הייתה לה. אבל בלילה אחד, כשהיא לבושה בלבן, אדווה חיבקה את אמא שלה, לחשה לה מילים אחרונות – וקפצה מחלון הקומה השישית.

הילדה הזו כבר איננה. אבל הזעקה שלה חייבת להישמע.

כמה ילדים שותקים עכשיו ולא מספרים להורים שלהם שהם מוחרמים? כמה ילדים מסתכלים בהפסקה על כל השאר משחקים, צוחקים, מתחבקים – והם לבד? כמה ילדים מפחדים מהבוקר שלמחרת?

צמרת, אמא של אדווה, רוצה להעביר מסר ברור: לא להתעלל בחלש. לדבר עם הילדים, לשאול אותם מה קורה בכיתה, להסתכל מסביב ולראות מי הילד שיושב לבד, מי הילד ששקט מדי.

הורים, אל תחכו שזה יגיע אליכם. מורים, אל תעצמו עיניים. ילדים, תסתכלו מסביב ותשאלו את עצמכם – האם יש מישהו בכיתה שלכם שזקוק ליד מושטת?
אסור לנו לתת לעוד ילד להגיע לנקודת האל-חזור.