קבעון מחשבתי: מדוע המן הרשע ובניו לוקים בקונספציה?

קיבעון מחשבתי (קונספציה)

מקורו של המפטיר בשבת הקרובה, שבת זכור בסיום פרשת כי תצא, בו כתוב: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה, יז-יח). רש"י מביא שלושה ביאורים למילה 'קָרְךָ'. הראשון שבהם - לשון 'מקרה', דרכו של עמלק היתה לפרש כל אירוע כ"מקרה", והתייחס אליו בהתאם, כהתרחשות מקרית ולא מתוכננת.

בפורים נקרא בע"ה את מגילת אסתר, שבה כתובה פעמיים המילה 'קרהו'. הראשונה, "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ד, ז). התקשורת בין אסתר, שנכחה בארמון המלך לבין מרדכי שישב בלבוש שק בפתח הארמון, היתה באמצעות התך. מרדכי העביר לה מסרים ברמזים, ואחד מהם נאמר בפסוק זה. חז"ל מבארים את דבריו וכותבים: "אמר להתך: לך אמור לה: בן בנו של 'קָרָהוּ' בא עליכם, הדא הוא דכתיב 'אשר קרך בדרך' (דברים כה, יח)" (מדרש רבה ח, ה).

הפעם השניה שכתובה מילה זו במגילה, בדברי המן. לאחר המפלה הגדולה שספג, שנדרש להוליך את מרדכי בחוצות העיר שושן, חזר המן בבושת פנים לביתו. על האופן שבו תיאר את שאירע לו כתוב: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ו, יג). המן תלה הכל ביד ה"מקרה". כך נימק את נפילתו, וסיפר לבני ביתו שהיתה זו מעידה זמנית.

זו היתה דרכו של המן, שראשיתה באבותיו – עמלק. גישתם היתה שהכל מקרי, ללא כוונת מכוון. הם התייחסו לכל אירוע כסיפור עצמאי, ללא ניסיון לבחון האם הוא חלק ממהלך, או הנהגה מכוונת.

היה זה כמובן בהשגחת הקב"ה שהמן לא התייחס לשרשרת האירועים שהתרחשו כמהלך. אילו היה פוקח את עיניו ובוחן את רצף המקרים שאירעו לו, לבטח היה זה "מדליק" לו "נורה אדומה" או אף מעבר לכך.

הוא לא חשד במאומה כשהזמינו אותו, השר היחיד משרי המלך אחשורוש, למשתה שעשתה אסתר למלך. גם הזימון המיידי למשתה, מהיום להיום לא עורר אותו למחשבה שמא אין זה מקובל להזמין בבוקר למשתה באותו יום. הוא גם לא שאל מדוע הוא היחיד שמוזמן גם למשתה השני, שנערך למחרת. ועוד שורה של תמיהות שלבטח, בהתבוננות קלה ניתן היה להבחין בהם.

דרכו של עמלק וצאצאיו, ובהם המן הרשע, לא להעמיק ולבחון את ההתרחשויות ושורשן, אלא להתייחס אליהם בתפיסה מקובעת, ללא בקרה או בחינה, מה עומד מאחורי הדברים. בימינו רווחת המילה 'קונספציה', או בביאורה – קיבעון מחשבתי, הגורם שאדם לא יחשוב שכל מעשה הוא חלק ממהלך מתוכנן, והכל בהנהגת ובהשגחת הקב"ה עלינו. הוא מתייחס לכל מאורע כאירוע בדיד, שאינו חלק ממהלך כולל.

הגישה היהודית שונה בתכלית. השגחה פרטית היא חלק בסיסי מעיקרי האמונה, ופעמים רבות מתגלית באמצעות חוקי הטבע. אחד מיסודות אמונתנו בה', שאין כל מקרה. דורשי רשומות גורסים שאותיות המילה 'מקרה' הן אותיות המילים 'רק מה''.

ידוע המקרה שאירע לרבי עקיבא, כפי שמספרים חז"ל בסוף מסכת ברכות, שהגיע פעם לעיר ותושביה סירבו לארחו. רבי עקיבא, שהיה מאמין גדול אמר לעצמו: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד", כלומר כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו. הוא הלך לישון באחד השדות שמחוץ לעיר. היו עמו תרנגול (להעיר אותו מהשינה), חמור (לשאת את משאותיו) ונר (כדי ללמוד בלילה). באמצע הלילה נשבה רוח וכיבתה את הנר. לאחר מכן הגיח חתול ואכל את התרנגול. וכאילו לא די בכך, בא אריה וטרף את החמור. רבי עקיבא הגיב באמרתו המפורסמת: "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה".

באותו לילה פשט גדוד רומאי על העיר ושבה את בני העיר. באותו רגע הבין רבי עקיבא שכל המקרים המצערים הללו - היו לטובתו, שכן אילו היה הנר דולק, היו החיילים רואים אותו. וכן אילו היה החמור נוער או התרנגול קורא, היו באים ושובים אותו.

במגילת אסתר מצינו את "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ", שאירע בהשגחת הקב"ה, כנגד 'וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ'.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il