לתדהמת כולם, קם המת ואמר: "אנכי נשמת פלוני זרק את האבן"

"כל הנוגע בהר מות יומת", אומר רבנו החפץ חיים שמפסוק זה
יש ללמוד עד כמה צריך האדם להיזהר מלפגוע בכבודם של
תלמידי חכמים, שהרי הדברים קל וחומר: ומה הר סיני שאין בו
דעת ואינו מרגיש כלום, בכל זאת נתקדש על ידי שניתנה עליו
התורה, ולכן הוזהרו כל ישראל שלא לגעת אפילו בקצהו, וכל
הנוגע בהר יומת, קל וחומר למי שפוגע בכבודו של תלמיד חכם
שלמד את התורה עצמה, והתורה נמצאת בתוכו, ויש בו דעת
ומרגיש עלבון, הרי שהנוגע בו או פוגע בכבודו, על אחת כו"כ.
כדי להמחיש עד כמה חמור ענשו של המזלזל בכבוד תלמידי
חכמים, נביא סיפור נורא שאלמלא נדפס על מגילת ספר בידי אחד
מגדולי העיר בגדד, אי אפשר היה להאמין שהדברים התרחשו
במציאות: מעשה שקרה בעיר קרקא באברך אחד, שהיה עשיר
גדול, והקדיש את כל זמנו רק לתורה, היה יושב בתמידות
בהתבודדות בחדר סגור במשך כל שעות היום, ולא יצא מדלתו
החוצה. יום אחד ביקר המלך בעיר, וכל בני העיר יצאו לקראתו
כדי לראות את פניו, ולברך את הברכה הראויה לכך. אותו אברך
לא רצה לבטל תורה, ולצאת החוצה, ולכן רק כשעבר המלך
ברחוב, הציץ מן החריצים וברך: "ברוך שחלק מכבודו לבשר

ודם". והנה באותו רגע ממש, נפלה פתאום אבן אחת מכיוון ביתו
של האברך, ופגעה בסוסו של המלך... הדבר עורר סערה איומה,
השוטרים הקיפו את ביתו ושלפו אותו החוצה, והוא טען שידו לא
היתה במעל, אבל המלך בהיותו בטוח שהוא-הוא החוטא, לא
התחשב בטענותיו, וגזר עליו עונש מות. כל היהודים לא נתנו שינה
לעיניהם מאחר וידעו שהאברך הזה הינו צדיק תמים ושיגרו
מכתבים רבים לשרי המלוכה בכדי למנוע את גזר הדין הנורא, עד
שהחליט המלך לקרוא לרב העיר, ואם ילמד עליו זכות, ישאירוהו
בחיים. והנה להפתעת כולם, שתק הרב ולא דיבר מילה לזכותו
של אותו אברך, והאברך הוצא להורג...
לאחר ביצוע פסק הדין, ביקש רב העיר והביא את ההרוג לבית
הכנסת, וכאשר עמדו כולם לידו, הרים הרב את קולו ואמר: "אני
מצווה עליך בגזירת התורה: קום ועמוד על רגלך, ויוודע לעם
סיבת מתתך, למען לא יתלוננו העם מדוע לא לימדתי עליך זכות".
לתדהמת כולם, קם המת ממטתו ואמר: אנכי נשמת פלוני שזרק
את האבן הראשונה על ירמיהו הנביא, ולכן שולחתי לעולם השפל
הזה כבר עשר פעמים כדי לתקן את אשר קלקלתי, ובגלגול הזה
תיקנתי הכל, ונשארה נשמתי זכה ונקיה, ולכן לא לימד עלי הרב
זכות, כדי להביאני אל התיקון השלם.
מוסר ההשכל ממעשה נורא זה, הוא עד כמה חמור ענשם של
הפוגעים בת"ח, ואין הבדל אם זרק אבן, או מילה לא במקום.