במרוץ היומיומי של החיים המשפחתיים, הורים רבים מוצאים את עצמם פועלים כמנהלי עבודה: "לכו לישון", "בואו לאכול", "תסדרו את החדר". הפקודות החוזרות ונשנות הללו יוצרות תחושה של שגרה טכנית, אך מעלות שאלה עמוקה: האם זוהי מהותו של החינוך?
העיקרון החשוב ביותר בחינוך ילדים מתמצה במשפט אחד: חינוך זה לא אילוף.
כאשר מערכת היחסים בבית מבוססת על הוראות הפעלה טכניות בלבד, הילדים מתרגלים לציית (או להמרות את הפיות) כמו במסגרת משמעתית. לעומת זאת, חינוך אמיתי מעניק למעשים היומיומיים משמעות, ערך וחיבור רוחני.
הסוד טמון בשינוי הקטן בשפה ובדגשים שאנו מעבירים לילדים:
-
במקום להכריז "לכו לישון", מזמינים אותם: "בואו לקרוא קריאת שמע על המיטה".
-
במקום לקרוא "בואו לאכול", מזמינים אותם: "בואו ליטול ידיים".
השינוי התפיסתי הזה מסיט את הפוקוס מהפעולה החומרית והטכנית אל החוויה האמונית והרוחנית. כשהילדים חווים את המשימות היומיות דרך חוויה של מצווה, ערך ואהבה, האווירה בבית משתנה מקצה לקצה.
כשמחנכים מתוך אהבה וחיבור ולא מתוך אילוף, תחושת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" הופכת לחלק טבעי מחייהם של הילדים, והבית כולו מתמלא בשמחה, ברוגע ובשלווה.
