עם ישראל צם ומצפה לגאולה, וזה הסיבה האמיתית

הצומות, לא צום של חסר, אלא זיכרון של בית

ישנם ימים בלוח השנה היהודי שבהם הגוף נחלש,
אבל הלב דווקא מתעורר.
ימי הצום אינם רק הימנעות מאוכל ושתייה, אלא קריאת השכמה לנשמה:
מי אנחנו, ומה באמת חסר לנו.

התורה הקדושה מגלה לנו אמת גדולה:
הגאולה איננה רחוקה, אינה עתידית בלבד, אלא נוכחת, רק מכוסה.
ותפקידנו לגלות אותה.
כך נאמר:
“כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל, יד).

לא חידושים נדרשים כאן, אלא זיכרון.

כמה צומות יש לעם ישראל?

רבים שואלים: כמה תעניות יש בלוח השנה?
חז״ל מסרו דרך פשוטה לזכור, שש תעניות, בסימן ברור וקליט:

• איש - צום גדליה
• אישה - תענית אסתר
• ארוך - י״ז בתמוז, יום קיץ ארוך
• קצר - י׳ בטבת, יום חורף קצר
• לבן - יום הכיפורים, יום שבו עם ישראל דומה למלאכים
• שחור - תשעה באב, יום האבל על החורבן

שישה ימים, אבל געגוע אחד.

למה באמת אנחנו צמים?

עם ישראל אינו עם של סיגופים, אלא עם של זיכרון.
אנו צמים לא מפני שאנו אוהבים כאב,
אלא מפני שאנו זוכרים בית.

חז״ל מגדירים זאת במילים חדות:
“כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל ע״ב).

מי שמרגיש את החסר,
מוכיח שהוא עדיין שייך.

משל המלך והבן, געגוע שלא ידע לבטא את עצמו

בספר “פרדס ניסים” מביא הרב המקובל ניסים פרץ זצ״ל משל עמוק ונוקב:

היה מלך, ולו בן יחיד.
בן אהוב, בן של ארמון.
אלא שהבן סר מדרך המלכות. לא במרד, אלא בשקט.
ארז את חפציו ויצא לדרך, למסע חיים רחוק מארמון אביו.

לאחר נדודים הגיע לכפר פשוט.
אנשים עובדים קשה לפרנסתם, מזריחת החמה ועד לאחר שקיעתה.
הבן ביקש לעבוד, והתקבל.
נטל מעדר, כפף גבו לאדמה, ועמל יום אחר יום, שנה אחר שנה.
חמש שנים של עבודה פיזית, תחת שמש קופחת וגשם סוחף.

ובינתיים, בארמון.
המלך, אביו, נזכר בבנו.
שנים לא ראה אותו.
לב של אב אינו שוכח.

המלך מחליט לצאת עם פמלייתו לבקר את העם,
ואולי, אולי יזכה לראות את בנו.

ואז זה קורה.

מרחוק הוא רואה פועל פשוט, בגדיו מאובקים, ידיו סדוקות.
ופתאום, הלב של האב מזהה.
והמלך זועק בקול חנוק מדמעות:
“בני! בן של מלך! אבא כאן!”

והבן מרים עיניו, רואה את אביו, ולוחש:
“אבא… מלך שלי.”

רגע של מפגש.
אב ובן.
עבר ועתיד.

המלך אוחז בכתפי בנו ואומר:
“בני, כל מה שתרצה, אתן לך. רק תבקש.”

והבן, בכנות גמורה, עונה:
“אבא… אם תוכל לומר למעסיק שלי שישלם לי קצת יותר…
אתה מלך, וכל מילה שלך מתקיימת.”

המלך נאנח.
ומשיב בעדינות כואבת:
“בני… אתה שומע מה אתה מבקש?
אתה בן של מלך.
יש לך ארמון.
יש לך שולחן מלא.
אתה צריך העלאה במשכורת,
או אומץ לבקש לחזור הביתה?”

הנמשל, עלינו היום

זה אנחנו.
עם ישראל בגלות.

איננו טועים בבקשותינו, פרנסה, בריאות, שלום בית.
הכול חשוב. הכול יקר.
אבל הקב״ה, אבא שבשמים, מחכה שנבקש את הבקשה הגדולה:
לשוב הביתה.

לבית המקדש.
למקום שבו הכול מתחבר.

ואז יתקיים בנו מה שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום:
“ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.”
ברוך אתה ה׳, המחזיר שכינתו לציון.

שמחה של אמונה, תמיד

השמחה האמיתית איננה תלויה במצב,
אלא באמונה ובציפייה לגאולה.

הבן איש חי זי״ע רומז:
במילוי המילה לב, האותיות הפנימיות יוצרות את המילה תמיד.

ודוד המלך ע״ה חתם זאת בפסוק נצחי:
“שויתי ה׳ לנגדי, תמיד” (תהילים טז, ח).

כי יהודי שחי עם בית המקדש,
גם בגלות, אינו באמת בגלות.

יהי רצון שנזכה במהרה לראות בשוב ה׳ לציון ברחמים,
אמן כן יהי רצון.

המצפה לגאולה, הצב״י ארז קדוסי