"כל רודפיה הישוגה": התרופה שלנו מונחת דווקא בימים הללו

יש ימים בלוח השנה היהודי שלא מציינים חגיגה או שמחה - אלא זיכרון. כאב. געגוע.
הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב - המכונים "ימי בין המצרים" - שייכים לקטגוריה הזו. אבל לא רק. אלו ימים של לב פתוח, של נשמה מחפשת, של עם שלם שמביט פנימה.

אז מה בעצם קרה?

בשבעה עשר בתמוז נפרצו חומות ירושלים.
שלוש שבועות לאחר מכן, בתשעה באב - חרב בית המקדש. לא רק אבן על אבן נחרבה. חרב מרכז החיים הרוחניים, חרבה תחושת השכינה, חרבה הקרבה שהייתה לנו לקדוש ברוך הוא.

ומאז - אנחנו אבלים. אבל האבל שלנו שונה. הוא לא שוקע - הוא מזדקף. הוא מחפש תקווה.

מנהגים - לא כעונש, אלא ככיוון

למה לא שומעים מוזיקה?
למה לא קונים בגדים חדשים?
למה לא חוגגים בחתונות?

כי אלה ימים שהלב אמור להרגיש אחרת. לא סתם ימים רגילים. ימים של התבוננות, של כוונה, של חיבור מחודש למה שחשוב באמת.

האבל ביהדות לא בא כדי לדכא - הוא בא כדי לעורר.
כמו אדם שעוצר באמצע הדרך, מתיישב על אבן, מביט סביב, ושואל: לאן אני הולך? למה?

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" - ומי שרודף את הלב שלו, משיג משהו גדול

הפסוק במגילת איכה אומר: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
חז"ל דורשים: כל מי שרודף את הקרבה, את התשובה, את ה' - יכול להשיג אותו דווקא עכשיו. דווקא בין החורבנות, בין הכאב, יש אפשרות למפגש עמוק ואמיתי.

אלו ימים שלא רק מספרים לנו על העבר - הם מדברים על ההווה.
כל שנה, בין המצרים, הלב שלנו מוזמן להרגיש מה חסר - ומה עוד יכול להיות.

זה לא רק סיפור לאומי - זה סיפור אישי

כן, מדובר בבית המקדש. אבל גם בנפש הפרטית של כל אחד מאיתנו.
כמה פעמים בחיים שלנו - החרבנו משהו בטעות? פספסנו? התרחקנו?

ימי בין המצרים מבקשים מאיתנו לא לשקוע באשמה - אלא לקום.
לתקן. לשוב. להתקרב.