מה קרה בעשרה בטבת ואיך זה קשור לבריאות שלנו?

יש חומרה מיוחדת בצום עשרה בטבת שאין בשום יום צום אחר. כל שאר הצומות- אם הם יוצאים ביום שבת, הם נדחים, מכיוון שאסור להתענות בשבת ובפועל צמים ביום ראשון. לעומתם, את צום עשרה בטבת מקיימים גם אם הוא יוצא בשבת! 

דבר זה תמוה מאוד. בעשרה בטבת בסך הכל התחיל המצור על ירושלים. עוד לא נפלה אבן אחת מהחומה, עוד לא נהרג אף אדם. פריצת החומות הייתה כשנה וחצי מאוחר יותר. לכן נשאלת השאלה מה ראו חז"ל להחמיר דווקא בעשרה בטבת ולא בכל שאר הצומות?

כדי לענות על השאלה הזו ניתן משל מתחום הבריאות. כאשר יש מחלה קשה שמופיעה פתאום באמצע החיים (חלילה), האדם זוכר היטב את היום שבו החלו הכאבים העזים, או את היום שבו הגיעו תוצאות הבדיקות המבשרות את החדשות הרעות, או את יום הניתוח וכדומה.
אבל, לרוב האדם לא זוכר את היום שבו הוא הפסיק לעשות ספורט באופן שיגרתי, או את היום שבו הוא הפסיק להקפיד על הימנעות מאכילה שלוש שעות לפני השינה, או את היום שבו הפסיק להקפיד על הכנת קערת סלט גדולה בכל יום. זוכרים את הרגע שבו הופיע הכאב, זוכרים את הרגע שבו כבר נגרם נזק משמעותי לרקמות הגוף, אבל לא זוכרים את היום שבו נזרע הזרע שתרם והאיץ את הפורענות.

זרע הפורענות של מסע ההרג שהחל ב- י"ז בתמוז והסתיים בחורבן בית המקדש בתשעה באב, החל כבר בעשרה בטבת. לאחר שנפרצו החומות וצבא האויב שועט פנימה, כבר אין הרבה מה לעשות.

חז"ל מספרים לנו, שאם עם ישראל היה עושה תשובה לאחר שהתחיל המצור על ירושלים, המצור היה נפסק וכל ההרג והחורבן והגלות שבאו בעקבותיהם הייתה נמנעת. חז"ל רצו ללמד אותנו, שהיום המשמעותי בכל מה שקשור לפורענות או לצרה הבאה עלינו, הוא לא היום שבו אנו מרגישים את הצרה או את המחלה, אלא היום שבו עוד יכולנו לעשות שינוי ולתקן...

בכל הקשור לבריאות ולמניעת מחלות, ברגע שאדם מתחיל בהרגל שלילי, או מפסיק מנהג טוב, המחלה כבר מתקרבת אליו בצעדי ענק. היא עדיין לא בתוכו, היא עדיין לא גרמה לשום נזק לרקמות, היא עומדת מבחוץ, מקיפה את העיר (הגוף) במצור, לפעמים היא אפילו בונה דייק ומשקיפה על הגוף.

השלב הזה, של המצור על העיר מבחוץ, הוא עדיין שלב הפיך. אפשר עדיין להחזיר את הגלגל לאחור ולמנוע את פריצת החומות (פריצת מנגנוני ההגנה של הגוף) ולמנוע את החרבת בית המקדש (נזק בלתי הפיך לאיברים חיוניים...).

כדי להעביר לנו את המסר הזה, חז"ל קבעו את החומרה היתרה דווקא בצום עשרה בטבת ולא בכל שאר הצומות ואפילו לא בתשעה באב, למרות שהאירועים שקרובהם היו על פניו, הרבה יותר חמורים ונוראיים מבחינת התוצאה שלהם.