70 נוסעים זועמים הקיפו את האוטובוס - ואז הנהג הפתיע במהלך לא צפוי

נהג אוטובוס של חברת דן, בקו 420, עצר בתחנה ומצא מולו בערך שבעים נוסעים מתוסכלים. החום של אוגוסט, שעה וחצי של המתנה, אישה בהיריון, אנשים מבוגרים ונכים כולם חיכו בכלל לקו 470 שלא הגיע. כשהדלתות נפתחו, ההמון הסתער פנימה וביקש ממנו לקחת אותם ליעד.

"אני 420, לא 470", אמר להם הנהג וביקש שיצאו. הוא סגר את הדלת, אבל האנשים הקיפו את האוטובוס. כולם ציפו לראות מה יעשה.

הנהג הרים את הטלפון, העמיד פנים שהוא מדבר עם הסדרן, הנהן ואמר בקול: "כן, כן". הנוסעים הסתכלו עליו בחשדנות. ואז, כשהם עדיין בחוץ, הוא הניח את הטלפון, שלף את מספר הקו מהשלט שליד החלון, הוציא את ה-420 והכניס במקומו 470.

כשפתח שוב את הדלתות, האוטובוס הקריר עם המזגן קיבל את כולם בפנים. הפעם לא היו צעקות, רק חיוכים, ברכות ותודות.

בנסיעה ישב לידו נוסע מבוגר, כבן שבעים, פנסיונר של אגד. הוא אמר לנהג: "בחיים לא ראיתי אוטובוס שמחליף מספר באמצע נסיעה". הנהג חייך וסיפר את האמת: באותו בוקר, בארוחת נהגים, נכנס הסדרן ואמר: "קו 470, המנוע שבק. יש שבעים אנשים עצבניים מחכים, עושים מאה טלפונים. מי שייקח את הנסיעה הזאת מקבל שתי נסיעות כפול. אבל תזכרו: יקללו אתכם, יבזו אתכם, אל תענו. אנחנו לא רוצים תביעות".

הוא סיפר: "אני ישר הרמתי יד. עליתי לאוטובוס, חשבתי לעצמי מה, אני צריך קללות כל הדרך? שמתי שלט 420, עשיתי הצגה שאני מסרב, כאילו אני מדבר בטלפון. ואז ניתקתי, החלפתי ל-470, פתחתי את הדלת ובמקום קללות קיבלתי ברכות כל הדרך".

הסיפור הזה מלמד אותנו שכך הוא ההבדל בין אדם שאין לו אמונה לבין מי שחי באמונה. מי שאין לו אמונה בטוח שהכול מגיע לו. שילם אז הוא דורש. ואם לא מקבל, הוא מתעצבן. אבל מי שיש לו אמונה יודע שאף אחד לא חייב לו כלום. כל מה שהוא מקבל זו מתנה. ולכן הוא מודה, שמח, חי באושר תמידי.