צבי יחזקאלי לא מופתע: "זו הסיבה שהפשיעה במגזר הערבי לא עוצרת"

הבוקר שוב התעוררנו למציאות מדממת וקשה שאינה נותנת מנוח. חמישה הרוגים בלילה אחד בערים לוד, רהט ובמוקדים נוספים. הסטטיסטיקה הזו אינה רק מספרים יבשים על דף, אלו חיי אדם שנגדעים באיבם, משפחות שנהרסות וקהילות שלמות שחיות תחת פחד מתמיד. בכל פעם שאירוע כזה מתרחש, הקולות הקבועים עולים מתוך המגזר הערבי: הם מפנים אצבע מאשימה כלפי המשטרה, טוענים להזנחה, ואומרים כי המדינה היא האשמה בכך שהם הורגים אחד את השני.

הפרשן לענייני ערבים, צבי יחזקאלי, מבקש לעשות סדר בערפל ולהצביע על האמת המורכבת שאותה רבים מעדיפים לטאטא אל מתחת לשטיח. יחזקאלי טוען כי כדי להבין את המתרחש, עלינו לצלול אל מתחת לפני השטח ולבחון את הקשר המטריד שבין מקרי הרצח הרבים לבין מיעוט ההרשעות בפועל. רבים תוהים מדוע המשטרה, למרות כל האמצעים העומדים לרשותה, מתקשה לפענח את הפשעים הללו ולהביא את האשמים לדין. התשובה לכך, לדברי יחזקאלי, נוגעת בבסיס המבנה החברתי והדתי של המגזר ובחוסר הנכונות לקבל את מרות החוק.

מנגנון ההשתקה הפנימי

יחזקאלי מסביר כי הסיבה העמוקה ביותר לפשיעה הגואה נעוצה בשילוב של מספר גורמים: כסף רב שזורם ללא פיקוח, שליטה של העולם התחתון במוסדות השלטון המקומי, מבנה חברתי שבטי הדוק וכמות עצומה של נשק בלתי חוקי. אולם, מעל לכל אלו עומד המנגנון האיסלאמי המסורתי שבוחר לסגור עניינים בתוך הבית.

לפי הניתוח של יחזקאלי, מנהיגים בולטים במגזר, ביניהם דמויות כמו ראאד סלאח ומנסור עבאס, מקדמים את מה שנקרא ועדות סולחה. על פניו, מדובר במנגנון ליישוב סכסוכים בדרכי שלום, אך בפועל, הוועדות הללו מהוות מחסום בפני הצדק המדינתי. כאשר ועדת סולחה מתערבת, היא למעשה אומרת למשטרה ולמערכת המשפט אל תתערבו, אנחנו נטפל בזה בעצמנו. בכך, המגזר יוצר אוטונומיה של חוק שאינו כפוף לחוקי מדינת ישראל.

סולחה או ליבוי יצרים?

השאלה שמעלה יחזקאלי היא האם הוועדות הללו באמת פותרות את הסכסוכים, או שמא הן רק מלבות את האש? כאשר רוצח יודע שהוא יכול להגיע להסדר כספי או חברתי במסגרת פנימית, מבלי לעמוד לדין בבית משפט ומבלי לרצות עונש מאסר ממושך, ההרתעה נעלמת כלא הייתה.

המציאות שאותה מציג יחזקאלי מוכיחה כי ככל שיש יותר סגירות עניינים פנימיות, כך גדלה כמות הרציחות ופוחתת כמות ההרשעות. זהו מעגל קסמים אכזרי שבו חוסר הדין והמשפט מעודד את המשך האלימות. צבי יחזקאלי מדגיש כי מי שרוצה להביא שלום וביטחון אמיתי לחברה הערבית, חייב לטפל בשורש הבעיה: בתוך הדי אן איי של ההנהגה ובמוסדות שמונעים מהחוק הישראלי לאכוף את מרותו.

חלקים נרחבים בציבור הערבי כמהים לביטחון אישי וסולדים מהאלימות, אך הם שבויים בתוך מערכת שמעדיפה את המסורת השבטית על פני שלטון החוק. יחזקאלי מסכם כי רק כאשר יבינו כולם כי אין תחליף לצדק שוויוני ונוקשה, וכי ועדות הסולחה לעיתים מנציחות את הפשע במקום למגר אותו, ניתן יהיה להתחיל בשינוי האמיתי. הביטחון יחזור רק כשהחוק יהיה הריבון היחיד, ללא פשרות וללא הסכמים בחדרים סגורים.