"ידעתי שאני לא חוזר": האבא שנלחם לבדו במחבלים כדי להציל את משפחתו

ירון מאור, בן 39 ואב לארבעה, חווה את אחד הבקרים הקשים בחייו בקיבוץ שבו הוא מתגורר. ביום שבת, 7 באוקטובר, אזעקות צבע אדום קטעו את השלווה, וירון לא דמיין שהדקות הבאות יהפכו אותו ללוחם אמיץ שמגן בגופו על משפחתו – כשהוא מודע לסכנה הברורה לחייו.

"07 לאוקטובר הייתי בקיבוץ יחד עם המשפחה שלי," מספר ירון לערוץ 2000. "עדן, הבת הגדולה שלי, הייתה אצל הסבתא יחד עם אחינועם, הנכדה הנוספת. שלוש הבנות האחרות היו איתי בבית יחד עם אשתי, לילוש."

האזעקה הראשונה והמרוץ לממ"ד
"בשש וחצי בבוקר שמענו את האזעקה. רצתי להביא את אחת הבנות שישנה על הספה, בעוד הבת השנייה רצה בעצמה לממ"ד, והקטנה, יסמין, כבר ישנה שם. כולנו נכנסנו יחד לממ"ד."

אך הדרמה לא הסתיימה שם. "חזרתי לישון, אבל בשבע ורבע אשתי העירה אותי – סיפרה שאחד מחברי כיתת הכוננות חטוף בעזה, ושיש מחבלים במרפאה מחופשים לחיילי צה"ל."

מרגע של בלבול – לרגע של אומץ
"יצאתי מהממ"ד, סגרתי את הדלת והלכתי להביא את הנשק. הקשתי את הקוד של הכספת – והיא לא נפתחה. ניסיתי שוב – ושוב סירוב. התאפסתי. ואז, הרגשתי רוגע מוזר, כאילו מישהו לקח את היד שלי והקיש את הקוד במקומי – והכספת נפתחה."

ירון לקח את הנשק ומחסנית נוספת, וחזר לממ"ד. זמן קצר לאחר מכן – השקט שוב הופר.

המחבלים מגיעים – וירון עומד בחזית
"בשמונה בבוקר אשתי הראתה לי הודעות מהקבוצה של הקיבוץ. אנשים זעקו: 'המחבלים אצלנו בבית!' אני לא האמנתי. 'איך יכול להיות שהם בכל כך הרבה בתים?', שאלתי את אשתי."

ואז, המציאות היכתה בו בעוצמה. "הבנתי שאנחנו נכבשים. התחלתי לדרוך את הנשק. בשעה תשע ורבע שמעתי רעש כבד מהמרפסת. אמרתי לאשתי שאני יוצא – וידעתי שזה כנראה הסוף. שאני יוצא לעשות קידוש ה'."

לא רק להילחם – אלא גם להאמין
ירון יצא להגן על משפחתו בידיעה שהוא עלול לא לשוב. הוא נלחם בגבורה, חיסל מחבלים רבים, ואף כמעט נורה בטעות מאש צה"ל.

וביום הקשה ההוא, בתוך הסיוט, הוא קיבל על עצמו הבטחה גדולה – אם יינצל הוא ומשפחתו מהטבח האכזרי.