אנחנו זוכרים שיש חטופים, אבל מה עם זיכרון הנופלים והנרצחים?

עם ישראל שרה בעצב בשבוע שחלף, עם הגעת ארבעת החטופים החללים הראשונים בשלב א' בעסקה: עודד ליפשיץ הי"ד ובני משפחת ביבס שנכנסו ללב כולנו - האם שירי, והילדים הזכים והטהורים, אריאל וכפיר הי"ד. הלילה הגיעו ארבעה חטופים חללים נוספים: צחי עידן, אוהד יהלומי, שלמה מנצור ואיציק אלגרט הי"ד. 

הביטוי "נכנסו ללב כולנו" אינו מוגזם: הביטו וראו כמה רבבות אנשים עמדו בצמתים השונים בהם חלפו רכבי המשפחה; שמעו על האנשים והנשים שהגיעו מכל קצות הארץ לחלוק כבוד אחרון למשפחה הג'ינג'ית; שימו לב ליגון ששרר ברחובות. איזה יהודי ראה את סרטון האם שמגוננת על בניה ולא נחרד? כמה המוני יהודים קדושים קראו תהילים למענם?

הכמיהה לראות את כל החטופים כולם שבים הביתה היא כמיהה יהודית וישראלית עמוקה. יש בה "ואהבת לרעך כמוך"; יש בה תחושה של "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד"; של "עבור זה שווה להילחם". זו הכמיהה שמאפשרת לעם ישראל להסכים לשלם מחירים כדי לראות את א-ליה כהן מחבק שוב את אימו, כמשל. 

אין אחד שלא תומך בהשבת החטופים - יש דיון ער באשר למחיר ולדרך, אבל אף אחד לא חולק על כך שהם צריכים לשוב - אבל כדאי שנשאל את עצמנו שאלה בצד העניין, שאולי למעשה היא גוף העניין: ההתעסקות בחטופים איננה מוגזמת? 

שוב אתן דוגמה, ואין לייחס משמעות לשם החטוף שנבחר: למה אנחנו שומעים על עידן אלכסנדר, שנתפלל שישוב במהרה לביתו, חייל גולני צדיק שנחטף ממחסום כיסופים - וכמעט לא יודעים את שמות חבריו לצוות, שנפלו על הגנת המולדת? 

ישנם סיפורי גבורה למכביר, שיכולים להדהד באתוס היהודי לעוד שנים רבות, על אנשים שנלחמו עד הרגע האחרון עבור אחיהם שבצרה - ואנחנו לא יודעים על זה, כי הקשב הוא אך ורק לחטופים. שמענו על זה במידת מה בשבועות הראשונים למלחמה, ומאז – הם נשכחו.

חז"ל קבעו ש"גזירה על המת שישתכח מן הלב", וכן ידועה חשיבות מצוות "פדיון שבויים", אבל ראויים אחינו ואחיותינו - חללי צה"ל ביום הטבח עצמו, חללי צה"ל במלחמה בעזה לאחר מכן, חללי צה"ל בלבנון, תושבי הקיבוצים שנטבחו, נוכחי המסיבות שעונו - שלא נשכח אותם. 

שלא נשכח את תומר נגר, שלחם לבדו מול שטף מחבלים במוצב כיסופים - ונפל; את תמר קדם סימן טוב, בעלה יונתן, שתי בנותיהם, שחר וארבל, בנות חמש וחצי, ובנם בן השנתיים, עומר, שנרצחו בניר עוז; את בן שמעוני, שהציל שמונה אנשים במסיבת הנובה, ונרצח. את הרשימה הזו ניתן כמובן להמשיך ולהמשיך. ולהמשיך. 

מטרת המאמר הזה איננה להוריד מחשיבות היחס לחטופים, אלא יש בה קריאה, לכל אחד ואחת מאיתנו, לזכור ולא לשכוח. להיכנס לאתר הזיכרון של צה"ל, ולקרוא על הגיבורים הללו שנפלו למעננו; לזכור שהיו חיים שוקקים בבארי, כפר עזה ויישובים נוספים – שנגדעו, ולנסות לדעת לפחות מעט ממי יצרו את החיים הללו.  

אבל מכיוון שזמננו מוגבל, ומכיוון שהיכולת שלנו לשאת כאב גם היא מוגבלת – כי עלינו לשרות הרבה יותר בשמחה, אני חושב שעדיף שנדע פחות על החטוף דוד קוניו - כי אנחנו יודעים עליו רבות מאוד וכבר מכירים היטב את משפחתו - ויותר על מפקד גדוד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שנפל במהלך הקרבות בעזה. שנזכור גם את הנופלים והנרצחים, ולא רק את החטופים.