491 ימים של סבל – וזה לא נגמר עד שהאחרון ישוב

הם שבו אלינו – אך במחיר כבד. היום, לאחר 491 ימים של שבי אכזרי בידי חמאס, שוחררו שלושה מבנינו: אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי. החיבוק המשפחתי, הדמעות, רגעי האיחוד – כולם מרגשים עד דמעות, אבל האמת המרה זועקת מכל תמונה ומכל מילה: הם אינם אותם האנשים שנחטפו.

המצב הפיזי והנפשי שבו הם חזרו הוא עדות חיה וזועקת להתעללות שעברו שם, בצד השני של הגבול – במרתפי הטרור של חמאס. ארגון הטרור הזה, שלא מכיר במושג חמלה, התעלם לחלוטין מכל נורמה של זכויות אדם. פעם אחר פעם נחשף לעינינו פרצופו האמיתי של האויב – לא לוחמים, לא בני אדם, אלא פראי אדם חסרי מוסר, צמאי דם, שפועלים מתוך שנאה תהומית, חסרת גבולות.

המראות הקשים והעדויות שעוד צפויות להיחשף ממי ששבו – רק מחזקים את ההבנה שאין זמן. כל דקה שחולפת היא דקה של סבל בלתי נתפס עבור הנותרים בשבי. משפחותיהם חיות בייסורים, הציבור כולו עומד דרוך – והשאלה המרכזית נותרת בעינה: מתי יגיעו שאר החטופים הביתה?

המסר חייב להיות ברור: אין לוותר, אין להרפות, אין להשאיר אף אחד מאחור. זה הזמן של ממשלת ישראל לפעול בנחישות, ללא עכבות וללא פשרות. כל אפשרות חייבת להיות על השולחן, כל לחץ מדיני ובינלאומי חייב להיות מופעל. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות אדישה.

אבל יש דבר נוסף – אולי החשוב ביותר: האחדות שלנו. בעיצומו של המאבק הזה, עלינו להבין שהכוח שלנו לא טמון רק באמצעים צבאיים ודיפלומטיים, אלא גם ברוח שלנו, באמונה, בתפילה.

עם ישראל חייב להתאחד, להוסיף זכויות רוחניות, להתחזק באמונה ולבקש רחמים מלמעלה. התפילה היא הנשק החזק ביותר שלנו, החיבור בינינו – הוא המגן החזק ביותר שלנו.

נזכור: בכוחנו, באחדותנו, באמונתנו, נוכל לגבור על כל מכשול. עלינו להתפלל, לפעול ולדרוש – ולזכור שאין קריאה דחופה וצודקת יותר מזו: להשיב את כולם הביתה.

עם ישראל חי – ולא ישקוט עד שישובו כולם.