פעם הייתה סדרה, לכל מי שראה טלוויזיה, קראו לה אבודים. אנשים שאיבדו את ההורים, את המשפחה שלהם. אנשים שלא יודעים איפה נמצאה המקור שלהם. לאן הם שייכים.
ובכללי, גם בדור שלנו יש הרבה נשמות אבודות. אנשים שאיבדו את הדרך, אנשים שלא יודעים מה הם צריכים לעשות, מה המטרה שלהם בחיים, למה הם נוצרו. אנשים שלא מתחברים - לקהילה שלהם, למשפחה שלהם, לחברים שנמצאים מסביבם. אז הם בורחים, בורחים לבית, מתכנסים בחדר. רק כדי לא לחשוב. רק לא לכאוב. והם מרגישים לבד.
אבל הנשמה לא מתה, היא פה לנצח. לא מפסיקה לדחוף אותנו קדימה, גם אם אנחנו לא רוצים היא מזיזה לנו שם משהו בפנים.
***
כותבים עליו שירים, נוסעים אליו במשך יותר מ-36 שעות (!) לראש השנה לאומן. הולכים בדרכו, רוצים להידבק בדרך שלו. הולכים אחרי האמירות שלו. המילים שלו מצליחות לגעת בכל פסיק שיש במסע המפרך הזה.
יש משהו לא ברור ברבי נחמן, צדיק שהיה חי לפני יותר מ-200 שנה עדיין מצליח להזיז משהו. גם בלב הנעול שלי.
למה יש בו משהו אחר? משהו שנראה לי קרוב כזה, מכיל כזה, שמדבר אליי?
למה הוא מעורר את הרחוקים, נוגע בלבבות השבורים? מוציא את כל הג'יפה מנבכי הנפש?
"האש שלי תוקד עד ביאת המשיח", ככה רבי נחמן העיד על עצמו, הוא העיד שהניצוץ שלו יגע בכל אחד ואחת עד בוא גואל צדק.
רבי נחמן ראה ברוח קודשו למרחוק, הוא ראה את הקושי של הדורות הבאים, את המלחמה שלנו, את היגיעה שלנו, את חוסר האמונה שלנו בעצמנו.
אז להתקרב לרבי נחמן, זה לא רק דיבורים בעלמא. הדרך הפשוטה שלו מתלבשת קומפלט בעולם המורכב שלנו. היא מרגישה את הלב שלנו. מחבקת אותנו, עוטפת אותנו ברגעים שקשה לנו עם עצמנו.
