יום ההילולה של מרן הסטייפלר זצ"ל - דמות של עמל, פשטות ואמונה

בכ"ג באב מציין עולם התורה את יום הסתלקותו של מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, בעל ה"קהילות יעקב", שנודע בפי כל בשם "הסטייפלר". גם עשרות שנים לאחר פטירתו, ממשיכים ספריו להילמד בבתי המדרש, ומאות סיפורים על אורחות חייו עוברים מדור לדור ומאירים את דמותו של אחד מגדולי התורה הבולטים במאה האחרונה.

כינויו "הסטייפלר" נובע מעיירת הולדתו הורנוסטייפל שבאוקראינה. כבר בילדותו ניכרו בו התמדה יוצאת דופן ושקידה בלתי רגילה. הוא למד בישיבות נובהרדוק, ולאחר מכן עבר את שנות מלחמת העולם הראשונה ואת גיוסו לצבא הרוסי, תקופה שבה עמד בניסיונות רוחניים קשים במיוחד.

אחד הסיפורים הידועים ביותר מתקופת שירותו הצבאי ממחיש את עוצמת דבקותו בהלכה.

באחד מלילות החורף הקשים שובץ לשמירה בליל שבת בבסיס צבאי. כל חייל קיבל מעיל פרווה עבה רק בזמן המשמרת, והמעיל הועבר מחייל לחייל. כאשר הגיע תורו, הבחין שהחייל הגוי שקדם לו תלה את המעיל על ענף של עץ.

הקור היה עז ומסוכן, אולם הוא נמנע מלהוריד את המעיל מיד, משום שבשבת קיימת בעיה הלכתית להשתמש באילן. במקום להכריע במהירות, החליט להמתין עוד מספר דקות. לאחר מכן אמר לעצמו שיוכל להתאפק עוד מעט, וכך חזר על ההחלטה שוב ושוב עד שסיים את המשמרת.

כשחזר לחדרו לא חש תחושת הפסד, אלא שמחה פנימית על שעמד בניסיון ושמר על קדושת השבת גם בתנאים הקשים ביותר. בעיניו, ניצחון רוחני קטן היה בעל ערך עצום.

הסטייפלר היה אביו של מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל, אולם מעולם לא ראה בכך סיבה להפסיק להתפלל עבורו.

פעם שאל אותו אדם עד איזה גיל על הורה לבקש רחמים על ילדיו. תשובתו הפתיעה את השואל: בכל תפילה, כך סיפר, הוא עדיין מתפלל על "חיימ'קה" שלו שיזכה להיות תלמיד חכם.

באותם ימים כבר היה רבי חיים מן הלמדנים הידועים בארץ ישראל, אך בעיני אביו לא הייתה התפילה מסתיימת לעולם. עבורו, הורה ממשיך לשאת את ילדיו בלבו כל ימי חייו.

רבים פקדו את ביתו כדי לקבל עצה וחיזוק. אחד מהם היה בחור שהתלונן כי שוב ושוב הוא נכשל במאבקיו הרוחניים ואינו מצליח להתקדם.

הסטייפלר לא התמקד בכישלונותיו. הוא שאל אותו האם אירע אפילו פעם אחת שניצח את יצרו. לאחר מחשבה השיב הבחור שכן, היו מקרים בודדים שבהם הצליח.

"אם כך," אמר לו הרב, "שם צריך להיות המבט שלך. אל תעסוק ללא הרף במה שלא הצלחת, אלא במה שכבר הצלחת להשיג."

זו הייתה דרכו החינוכית: לעודד התקדמות אמיתית, גם אם היא נראית קטנה, מתוך אמונה שכל ניצחון מקרב את האדם אל היעד.

פעם הגיע אליו צעיר שטען שאינו מסוגל לשבת וללמוד זמן ממושך.

במקום להציב בפניו יעד גבוה, שאל אותו הסטייפלר אם יוכל ללמוד חמש דקות בלבד.

כשענה בחיוב, האירו פניו של הרב. "אם כך," אמר, "למד חמש דקות. אחר כך תנוח מעט, ושוב חמש דקות. כל חמש דקות כאלה הן אוצר."

בדברים פשוטים אלו העניק דרך מעשית להתמודדות עם קשיים: ההתקדמות אינה נמדדת בקפיצות גדולות אלא בצעדים קטנים ועקביים.

מסופר על אישה שסבלה ממחלת לב והייתה בדרכה לניתוח. בעלה ביקש לעצור תחילה בביתו של הסטייפלר כדי לקבל ברכה.

לאחר ששמע את פרטי המקרה, אמר הרב שלדעתו אין צורך בניתוח. בני המשפחה התלבטו כיצד לנהוג, אך לאחר שהתייעצו גם עם גדולי תורה נוספים החליטו לדחות את ההליך.

לפי המסופר, מצבה הרפואי השתפר באופן מפתיע והיא חזרה לחיים תקינים. הסיפור הונצח בקרב תלמידיו לא כהבטחה לנס, אלא כביטוי לעוצמת אמונתו של הסטייפלר ולכוח שייחס לתפילה ולביטחון בבורא.

עם זאת, הוא עצמו נהג להדגיש שלא נכון להסתמך רק על ברכותיהם של צדיקים. לדבריו, הכלי המרכזי שניתן לכל יהודי הוא התפילה האישית היוצאת מן הלב.

לאחר הסתלקות החזון איש הפך הסטייפלר לאחת הדמויות המרכזיות שהנהיגו את הציבור החרדי בארץ ישראל. אף שמעמדו היה רם ונישא, אורח חייו נותר פשוט וצנוע.

ביתו בבני ברק היה פתוח לציבור הרחב. אנשים מכל שכבות האוכלוסייה הגיעו להתייעץ עמו, והוא השתדל להקדיש זמן לכל אחד. תשובותיו היו קצרות, מדויקות ומלאות אחריות, ונבעו מהיכרות עמוקה עם נפש האדם לצד גדלותו בתורה.

מלבד ספרו הידוע "קהילות יעקב", חיבר הסטייפלר ספרים ומכתבים רבים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם הישיבות. כתביו משלבים למדנות עמוקה עם הדרכה מעשית בעבודת ה', והם ממשיכים להילמד גם כיום.

אולם דומה כי לצד ספריו, דווקא הסיפורים על אורחות חייו הם שמלמדים יותר מכל על אישיותו: היכולת לעמוד בניסיון בקור המקפיא, ההתמדה שאינה יודעת גבול, העידוד שנתן לנשברים, והתפיסה שלפיה גם צעד קטן בעבודת ה' הוא הישג גדול.

ביום ההילולה, כשאלפים פוקדים את ציונו ולומדים מתורתו, דמותו של הסטייפלר ממשיכה להזכיר כי גדלות אמיתית אינה נמדדת רק בידיעת התורה, אלא גם בענווה, בהתמדה, ברגישות לזולת ובאמונה שהתקדמות אמיתית נבנית יום אחר יום, צעד אחר צעד.

מרן הסטייפלר זצ"ל הסתלק לבית עולמו בכ"ג באב תשמ"ה, לאחר תקופה של חולשה גופנית. בשנותיו האחרונות המשיך לקבל קהל ולהשיב לשאלות למרות מצבו הבריאותי, מתוך תחושת שליחות עמוקה כלפי כלל ישראל. הסתלקותו עוררה אבל כבד בעולם התורה, ורבבות ליוו אותו למנוחת עולמים בבית החיים בבני ברק. דמותו הותירה חלל גדול, אך מורשתו הרוחנית, ספריו והנהגותיו ממשיכים להאיר את דרכם של לומדי התורה עד היום.