הקו שכולנו רואים בכל נסיעה: ההמצאה הפשוטה שמצילה מיליוני חיים בעולם

כשחושבים על ההמצאות הגדולות של ארצות הברית, בדרך כלל עולים שמות כמו הנורה החשמלית, הטלפון והאינטרנט. אך ישנה המצאה פשוטה בהרבה, שכמעט אינה זוכה להכרה למרות שמיליארדי בני אדם נעזרים בה מדי יום. מדובר בקו הלבן המסמן את שולי הכביש.

מי שהגה את הרעיון היה המטלורג והפילנתרופ ג'ון ואן נוסטרנד דור. בתחילת שנות ה-50 הוא טען כי נהגים זקוקים לנקודת ייחוס קבועה בשעות החשכה, במקום להסתמך על אורות המכוניות שמגיעות מהכיוון הנגדי. לדבריו, פס צבע פשוט וזול יסייע לנהגים לשמור על מיקומם בנתיב ויפחית באופן משמעותי את הסיכון לתאונות.

בתחילה, הרשויות בקונטיקט דחו את ההצעה ולא השתכנעו בנחיצותה. דור, מצדו, לא ויתר ואף הציע לממן מכיסו ניסוי בכביש מקומי.

תוצאות הניסוי היו ברורות. הנהגים שמרו טוב יותר על הנתיב, התרחקו מקו ההפרדה ומספר התאונות ירד באופן משמעותי. גם ניסוי נוסף שנערך בכביש שכונה "עמק המוות" בניו יורק חיזק את המסקנות. בחמשת החודשים שלפני סימון קווי השוליים אירעו במקום 40 תאונות, ואילו בחמשת החודשים שלאחר הסימון ירד מספרן ל-14 בלבד.

לאחר שהצטברו הנתונים, החל דור במסע שכנוע רחב. הוא שלח מכתבים למושלי מדינות, למהנדסי תחבורה, לפקידי ממשל ואף לנשיא לשעבר הרברט הובר. למרות שהיו מי שטענו כי העלות, שעמדה על 50 דולר למייל, היא בזבוז של כספי ציבור, דור השיב במשפט שהפך למזוהה עם מאבקו: "צבע זול יותר מדם".

בהמשך ערכה מדינת אוהיו ניסוי מבוקר נוסף, שבו נקבע בהטלת מטבע אילו כבישים יסומנו ואילו יישארו ללא סימון. תוצאות הניסוי הצביעו על ירידה של 37 אחוז במספר ההרוגים והפצועים בכבישים שסומנו, ומאותו שלב החל הרעיון להתפשט במהירות ברחבי ארצות הברית.

לפני מותו בשנת 1962 הספיק דור לראות את חזונו מתגשם. באחד הימים יצא מביתו וראה צוותי עבודות בכביש צובעים קו לבן לאורך הדרך הסמוכה לביתו. אותו קו לבן הפך מאז לסטנדרט בכבישים ברחבי העולם וממשיך לסייע בהצלת חיים מדי יום, גם אם רוב הנהגים כלל אינם יודעים מי האיש שעמד מאחורי הרעיון