חומות העיר הובקעו בט' בתמוז - אז למה לא צמים בו?

ט' בתמוז הוא אחד התאריכים הכואבים והמשמעותיים בלוח השנה היהודי. על פי הכתוב בספר ירמיהו, זהו היום שבו נפרצו חומות ירושלים במהלך המצור הבבלי, אירוע שסימן נקודת מפנה דרמטית בדרך לחורבן בית המקדש הראשון. לאחר חודשים ארוכים של מצור קשה, רעב ומצוקה בתוך העיר, הצליחו הכוחות הבבליים להבקיע את מערך ההגנה של ירושלים ולחדור אליה.

למרות האזכור המפורש של ט' בתמוז בספר ירמיהו, עם ישראל אינו מתענה ביום זה. הצום שנקבע לזכר מאורעות החורבן חל דווקא בי"ז בתמוז. כבר בתקופת הנביא זכריה מוזכר "הצום הרביעי", הוא הצום של חודש תמוז, דבר המלמד שיום צום בחודש זה היה נהוג עוד לפני חורבן בית המקדש השני.

לדברי רבים מהמפרשים, י"ז בתמוז נקבע כיום צום בשל אירועים חמורים נוספים שאירעו בו, ובראשם שבירת לוחות הברית על ידי משה רבינו והפסקת הקרבת קרבן התמיד בימי בית המקדש הראשון. מאות שנים לאחר מכן נוספו ליום זה גם מאורעות קשים מתקופת חורבן הבית השני, ובהם בקיעת חומות ירושלים על ידי הרומאים.

במהלך הדורות עסקו חכמי ישראל בשאלה כיצד ניתן ליישב בין התאריך המופיע בספר ירמיהו לבין המסורת הקובעת את י"ז בתמוז כיום הקשור לפריצת החומות. בתלמוד הירושלמי ובמקורות נוספים מובאת הדעה שגם בחורבן הבית הראשון אירעה פריצת החומות בי"ז בתמוז, ואילו האזכור של ט' בתמוז קשור למה שמכונה "קלקול חשבונות". בימי החורבן שרר בלבול גדול בקרב תושבי ירושלים, ובשל האנדרלמוסיה שנוצרה התקבע תאריך שגוי.

פירוש נוסף, על פי דברי רש"י, שלא מדובר בסתירה כלל אלא בשני שלבים שונים של הלחימה. החומות החיצוניות של ירושלים אכן נפרצו בט' בתמוז, ואילו החומות הפנימיות שהגנו על אזור בית המקדש נבקעו כעבור שמונה ימים, בי"ז בתמוז. כך ניתן להבין כיצד שני התאריכים מופיעים במסורת ובמקורות מבלי שיסתרו זה את זה.

ט' בתמוז מזכיר את הרגע שבו החלה נפילתה המעשית של ירושלים בימי הבית הראשון. זהו יום המעורר מחשבה על גודל האסון שאירע לעם ישראל ועל הדרך שהובילה לחורבן ולגלות. לצד הזיכרון ההיסטורי, היום הזה מחזק גם את התקווה לדברי הנביא זכריה, שניבא כי ימי הצום והאבל יהפכו בעתיד לימי ששון, שמחה ומועדים טובים לכל בית ישראל.