לא בגלל המלחמות: זו הסיבה האמיתית שהעולם שונא את ישראל

פרשת השבוע, פרשת בלק מפגישה אותנו עם אחד הצמתים המרתקים בהיסטוריה של עם ישראל במדבר, צומת המקפל בתוכו את השורשים העמוקים ביותר של שנאת ישראל לאורך הדורות. כאשר אנו מתבוננים במפגש בין מואב לישראל, אנו מגלים כי התופעה שאנו מכנים כיום אנטישמיות אינה תגובה למעשה כזה או אחר, אלא נובעת מאירוע רוחני ופסיכולוגי עמוק בהרבה.

מיראה למיאוס: מה באמת הבהיל את מואב?

התורה מספרת לנו שבלק בן ציפור, מלך מואב, רואה את עם ישראל חונה מול ארצו ומאבד את העשתונות. העם המואבי נתקף פחד מוגזם. הפחד הזה הגיע בעקבות הניצחונות המפוארים של עם ישראל על סיחון ועוג, מלכים חזקים שהכניעו בעבר את מואב עצמה. מואב עשו חשבון פשוט: אם ישראל ניצחו את אלו שניצחו אותנו, אין לנו סיכוי מולם.

אך התורה משתמשת בלשון מיוחדת במינה כדי לתאר את תגובתם: "וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הביטוי "ויקץ" אינו מסמל פחד רגיל, אלא תחושה עמוקה של מיאוס, תיעוב וגועל. אנו מוצאים ביטוי זהה גם במצרים, שם נכתב "ויקוצו מפני בני ישראל".

כאן עולה השאלה המתבקשת: מדוע לחוש תיעוב כלפי עם שלא פגע בכם? הרי עם ישראל לא פתח במלחמות כיבוש יזומות, והוא נלחם רק מול מי שאיים עליו באופן ישיר. המואבים ידעו שישראל אינם מהווים איום קיומי עליהם, ובכל זאת הם חשו מיאוס עמוק.

שורש השנאה: קנאה בהצלחה הניסית

ההסבר היחיד לתחושת המיאוס הזו הוא קנאה. עם ישראל, עם של עבדים שיצא ממצרים, מתנהל במדבר בצורה שוברת מוסכמות. הוא שורד ומנצח בדרכים ניסיות שאיש אינו יכול להסביר בכלים אנושיים רגילים. ההצלחה הזו, שאינה כפופה לחוקי הטבע, מעוררת באומות העולם תסכול עצום. הם רואים עם שמצליח מעבר לכל קנה מידה, והם אינם מסוגלים להכיל זאת או לפרגן לכך. הקנאה הזו הופכת במהירות לשנאה יוקדת.

הקנאה מתעוררת כאשר אדם או עם רואים מישהו אחר שמצליח להשיג את מה שהם היו רוצים לעצמם, אך אינם מסוגלים להשיג. ההצלחה הקיצונית של עם ישראל היא שמציבה מראה מול חוסר האונים של האומות.

המבט המחקרי: ניתוחו של גורדן פיטרסון

כדי להבין כיצד התופעה הזו מתורגמת לימינו, כדאי לעיין במאמר מרתק שפרסם ההוגה השמרני הנודע גורדן פיטרסון, שאינו יהודי בעצמו. במאמרו, הנושא את הכותרת "המסר שלי ליהודים", הוא פונה דווקא ליהודי המערב ומזהיר אותם מפני בעלי הברית הליברלים שלהם, שלעיתים מתגלים כמי שממתינים למפלתם.

פיטרסון מנתח את האנטישמיות ומצביע על כך שהיהודים מהווים מיעוט קטן, אך כזה שזוכה להצלחה חריגה ובלתי פרופורציונלית בכל קנה מידה: היהודים, המהווים כולה כחמישית האחוז מאוכלוסיית העולם (0.2%), גרפו כרבע מכלל פרסי הנובל בעולם, ובמאה הנוכחית הנתון הזה אף טיפס אל מעבר לשלושים אחוזים. בנוסף, כשישים אחוזים מהיהודים בארצות הברית הם בוגרי מכללות ואוניברסיטאות, זאת לעומת כעשרים ושניים אחוזים בלבד בשאר האוכלוסייה האמריקאית. כמו כן, רמת ההכנסה וההון המשפחתי הממוצע של היהודים גבוהה פי כמה וכמה מהממוצע הכללי.

נתונים אלו הופכים את היהודים למודל של הצלחה, אך במקביל גם למטרה המרכזית של חיצי הקנאה העולמית.

האנטישמיות המודרנית ותרבות ה"ווק"

בימינו, השנאה הזו מתלבשת על תיאוריות חברתיות מודרניות, כמו תרבות הפרוגרס וה"ווק". תפיסות אלו מחלקות את העולם באופן פשטני למדכאים ומדוכאים. לפי השיטה הזו, כל מי שמצליח וחזק מוגדר באופן אוטומטי כ"מדכא", ומי שנכשל מוגדר כ"מדוכא" שכל מעשיו מותרים.

מכיוון שעם ישראל ומדינת ישראל מציגים הצלחה ועוצמה, האנטישמיים המודרניים ממתגים אותנו כמדכאים. זהו ההסבר לכך שהעולם מסרב לאפשר למדינת ישראל להגיע לניצחון מוחלט במלחמותיה, ותמיד מנסה לעצור אותה פסיעה אחת לפני הסוף. הם פשוט אינם מסוגלים להכיל את תמונת הניצחון היהודי. המחשבה הזו מייצרת עיוות מוסרי נורא, המצדיק את פשעי האויב בשם היותם "מדוכאים" כביכול.

פיטרסון מציע גישה הפוכה: חברה בריאה צריכה לטפח את המיעוט המצליח והיצרני, משום שהצלחתו מרימה את החברה כולה ומשפרת את מצבם של כולם.

המסקנה הרוחנית שלנו

השנאה לישראל, שהחלה בימי פרעה והמשיכה דרך בלק ועד לימינו, נובעת מאותו המקור בדיוק: קנאה בייחודיות ובסגולה של העם היהודי. כאשר אנו מברכים בכל יום "ברוך שלא עשני גוי", עלינו לזכור שהייחודיות הזו היא המהות שלנו. גם האויבים הגדולים ביותר שלנו, באמצעות השנאה שלהם, מכירים בתוכם בכך שאנו עם נבחר ומרומם. התפקיד שלנו הוא לא לנסות להתבטל בפניהם, אלא לדבוק בגאוותנו היהודית, באמונתנו ובמורשתנו, ומתוך כך נזכה לשמירה עליונה ולהצלחה בכל מעשה ידינו.

האזינו לתוכנית המלאה: