הנער על האוטובוס שמע סוד שהחזיר לו את האור לנשמה

לפעמים מילה אחת של חיזוק בזמן הנכון, יחס של כבוד אנושי בסיסי, או יד מושטת בחום בשעת צורך, יכולים לשנות לא רק את מצבו הרגעי של אדם, אלא את כל מסלול ומהלך חייו מן הקצה אל הקצה.

על יסוד עמוק זה מאירה התורה אור גדול בפרשתנו, כשהיא פותחת במילים: "ואְֵלֶּה תּוֹלְדתֹ אַהֲרןֹ וּמשֶֹׁה". לכאורה, אין הדברים מתיישבים עם הפשט הפשוט, שהרי מיד בהמשך הכתוב נמנים אך ורק בניו הביולוגיים של אהרן הכהן, ואילו שמו של משה רבנו מופיע בכותרת כאילו גם הוא הוליד אותם.

רש"י הקדוש, בפירושו על אתר, מלמדנו יסוד נשגב ומהותי בהבנת מושג ההורות הרוחנית: "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". מכאן מתגלה לנו אמת עמוקה והיא כי אין מושג ההולדה מוגבל לממד הגשמי והפיזי בלבד.

יש הולדה נעלה ועליונה הרבה יותר, והיא הולדת הנשמה ועיצוב דמותו הרוחנית של האדם. כשאדם פותח את לבו, משקיע מזמנו ומקרב את חברו או את תלמידו למאור שבתורה, כשהוא מעניק לו דעת ה' ומאיר את נתיבות חייו בערכים ובמוסר, הרי הוא נעשה שותף פעיל וממשי במעשה הבריאה, ונחשב הדבר כאילו הפיח בו רוח חיים וילדו ממש.

דבר זה מקבל משנה תוקף ועומק בדברי הנביא: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". הנביא מדמה את משפיעי התורה לכוכבים, שכן אורם של מזכי הרבים ושל אלו המשקיעים בנשמות ישראל אינו כבה לעולם. הוא מאיר נשמות אבודות, בונה עולמות רוחניים ומעמיד דורות של יראי שמים.

כוחו של המורה והמחנך אינו מסתיים ברגע השיעור, אלא הוא נשתל בלב התלמיד וצומח לאורך שנים ארוכות, כפי שממחיש הסיפור המרגש הבא.

לפני שנים לא רבות, אחד מחשובי הדיינים בישראל עלה לאוטובוס ציבורי. המקום הפנוי היחיד שנותר היה ליד נער צעיר בעל חזות חרדית, אך ניכר היה על פניו ועל התנהגותו שהוא מתמודד עם קשיים רוחניים ונפשיים לא פשוטים, וכי הוא על סף נשירה וניתוק.

הדיין, שחש בלבבו את מצוקת הנער, לא התעלם אלא פנה אליו ברוך והחל לספר לו את סיפור חייו האישי. הוא שיתף את הנער בכך שכאשר היה ילד קטן, היה חסר בית ונתון במצוקה קיומית איומה. רעב, קור וצמא היו מנת חלקו היומיומית ברחובות הקשים.

באחת השבתות, בעודו משחק בכדור עם ילדי השכונה מתוך תחושת הפקרות, עבר במקום רב נכבד. מתוך מרדנות וקושי, בעט הילד בכדור והפיל בטעות או בכוונה את המגבעת מראשו של הרב.

לתדהמתו של הילד, הרב לא כעס, לא גער בו ולא נזף. הוא הרים בנחת את מגבעתו מהקרקע, הביט בעיניו של הילד במבט מלא חמלה ואהבה ושאל אותו ברכות: "אכלת היום משהו? אולי אתה רעב?".

הדיין סיפר לנער כי באותו רגע העיניים והדמעות הסגירו את כל סבלו. הרב הזמין אותו לביתו לסעודת שבת, ושם, לאחר ימים ארוכים של רעב ומחסור, שבע ונרדם מתוך תחושת מוגנות שלא הכיר.

בחלוף הימים, הפך הילד לבן בית בבית הרב. הרב הכניסו לישיבה, למד איתו בחברותא שעות ארוכות, דאג לכל מחסורו, סידר לו שידוך ואף כיוון אותו למסלול של דיינות.

היום, סיים הדיין את דבריו, מאותו נער רחוב מוזנח הפכתי לדיין בישראל, עם משפחה מפוארת וחיים מלאי משמעות. הוא הפציר בנער: "שמור על עצמך, אל תיתן לקשיי הרחוב להרוס את הנשמה הגדולה שלך".

הנער, שהיה נסער ונרגש מהדברים, שאל את הדיין רגע לפני שירד מהאוטובוס: "רגע, כבוד הרב, מי היה אותו רב שהציל אותך?". הדיין חייך וענה: "היה זה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל".