"כשאמרתי קידוש בפעם הראשונה, הבנתי מה היה חסר לי"

כילד, הוריי נתנו לי כל מה שרציתי. צעצועים - קיבלתי. משחק חדש - מיד הגיע. רכב לפני גיל שמונה עשרה - כבר חיכה בחנייה.

שמחה לא חסרה בבית. הכול היה בשפע. כולם קראו לי "פוניק" - ילד מפונק. כל רצון שלי התממש.

אבל דבר אחד לא היה בעולם שלי: השבת.

לא חינכו אותי אליה, לא הייתה מסגרת שתקרב אותי אליה. היא פשוט לא הייתה שם. צחקתי, שיחקתי, אכלתי, אבל עמוק בלב הרגשתי שמשהו חסר.

כשהגעתי לגיל 22, חבר ילדות שלי שגר לא רחוק ממני חזר בתשובה.

יום אחד הוא אמר לי: "אשמח מאוד לארח אותך לסעודת ליל שבת".

ויתרתי על בילוי. הלב רעד. לא באמת הלכתי ברגל. נסעתי בליל שבת ברכב שלי, חניתי מאחור ונכנסתי בשקט.

הידיים רעדו, הלב דפק חזק. הרגשתי כאילו נכנסתי לעולם אחר.

הוא חייך ואמר: "אני כל כך שמח שהגעת ברגל".

רציתי לצחוק אבל הקול נתקע בגרון.

ואז הוא נתן לי גביע כסף מלא ביין ואמר: "קח זה בשבילך, קרא את נוסח הקידוש מהסידור, לאט לאט, מילה במילה, ואני אקרא איתך בלחישה שלא תתרגש".

היד רעדה, הקול נשבר: "ויכולו השמים והארץ… ויברך ה' את יום השביעי ויקדש אותו…".

ופתאום פרצתי בבכי.

באותו רגע הבנתי שחיללתי שבת כל חיי.

אבל הכאב הפך לאור.

הבנתי שהשבת היא לא סתם יום. היא אות. ברית. נשמה.

מאותה שבת התעוררה בי סקרנות להכיר את השורשים שלי.

אחרי כל יום עבודה קבעתי עיתים לתורה בכולל ערב.

כתבתי את כל השאלות, ואת כל התשובות בהלכה שקיבלתי מהאברכים.

בהמשך נכנסתי לישיבה של בעלי תשובה.

לאחר כמה חודשים חזרתי לבית הוריי עם מגבעת וחליפה.

הם התרגשו מאוד, ולשמחתי זכיתי להשפיע גם עליהם לחזור בתשובה שלמה.

היום אני נשוי, יש לי ילדים, ואני חי באהבה גדולה לקיום התורה והמצוות.

ובכל ליל שבת, כשאני יוצא מבית הכנסת לאחר שהציבור והחזן אומרים יחד: "ויכולו השמים והארץ", ואני רואה אנשים נוסעים בשבת, הלב כואב.

כואב כאילו אני רואה את עצמי אז. אותו ילד מפונק שלא ידע, שלא הבין.

אני מתפלל עליהם שיזכו להכיר את אור השבת.

בגמרא פגשתי את המילים: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל" ונפעמתי.