למה אנחנו בורחים לעוד ריגוש במקום עומק?

בעידן שבו הכל קורה כאן ועכשיו, כשאנחנו רגילים לקבל תשובות בלחיצת כפתור וסיפוקים מיידיים במרחק נגיעה, נדמה שאיבדנו משהו יקר ערך בדרך. רבים מאיתנו מוצאים את עצמם במרדף בלתי פוסק אחר הריגוש הבא, אחר אותה תחושת "וואו" רגעית שתמלא את הלב. אך השאלה שצריכה להדהד בנפשנו היא מדוע אנו מעדיפים את הריגושים הזמניים על פני העומק הפנימי?

הרב אייל אונגר, ראש כולל "יגדיל תורה" בבית וגן, מציב בפנינו מראה נוקבת על מצב הדור. לדבריו, הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים מחפשים ריגושים במקום עומק נעוצה במחיר שהעומק דורש מאיתנו. עומק, מטבעו, דורש סבלנות. הוא דורש שהייה, התבוננות ותהליך. הריגוש לעומת זאת מספק לנו מענה מהיר, מעין זריקת אדרנלין של סיפוק מיידי שאינה מצריכה מאמץ רוחני מתמשך.

העולם שסביבנו רק הולך ומאיץ את הקצב. הטכנולוגיה, המדיה והסביבה החברתית מרגילים את הנפש שלנו לתגובות מהירות ושטחיות. אנחנו מצפים שהכל יקרה עכשיו, וכשזה לא קורה, אנחנו חשים חוסר סבלנות. הנפש מתרגלת לצרוך חוויות בקצב מסחרר, וכך היא מאבדת את היכולת להעמיק ולהתחבר למהות.

כאן מביא הרב אונגר תובנה מרעישה של האדמו"ר מקוצק. הרבי מקוצק, שהיה ידוע בחיפושו הבלתי מתפשר אחר האמת, אמר פעם כי מי שמגיב מהר אינו בהכרח חריף או פיקח, אלא הוא פשוט עצלן. זוהי אמירה שדורשת מחשבה. איך ייתכן שתגובה מהירה היא עדות לעצלות? התשובה היא שהחשיבה המעמיקה דורשת עבודה. כדי להגיע לעומק, אדם צריך לעמול, להפוך בדבר ולבחון אותו מכל צדדיו. מי שמסתפק בתגובה המהירה, המרגשת והמרשימה, בעצם מתעצל להפעיל את שרירי הנפש העמוקים שלו. הוא בוחר בדרך הקלה והנוצצת, אך בסופו של יום, הוא נותר עם ריקנות גדולה. הריגוש דועך מהר כפי שבא, והנפש נשארת צמאה.

אם כן, כיצד בונים שמחת חיים אמיתית? כזו שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות או בריגושים חולפים? התשובה טמונה בבנייה הדרגתית. שמחה יציבה לאורך זמן אינה נבנית מהתפרצויות של התלהבות, אלא מהשגרה המבורכת. היא נבנית מתוך דבקות בערכים, מתוך קשר עמוק ואמיתי עם בני אדם ומתוך עשייה משמעותית שיש בה המשכיות.

אחד הכלים המרכזיים בבניית הקומה הזו הוא הכרת הטוב. כשאדם מתרגל לראות את היש ולתת עליו תודה, הוא בונה בתוכו מבנה של שמחה שאינו מתערער. השמחה הזו היא בניין, והיא נבנית נדבך על גבי נדבך. היא אינה תגובה אימפולסיבית למאורע כזה או אחר, אלא היא תוצאה של תהליך הדרגתי של בניין האישיות.

זוהי האחריות שלנו על העולם הפרטי שלנו. השלמות האמיתית נמצאת דווקא בתוך חוסר השלמות של התהליך. היכולת של האדם לנהל את חייו מתוך הכרה במורכבות העולם, מתוך הבנה שצמיחה דורשת זמן, היא היא השליטה האמיתית. זוהי השמחה שנובעת מהידיעה שאני נמצא בתהליך של צמיחה, שאני בונה את עצמי לאורם של ערכים נצחיים ולאורו של העומק התורני.

לסיכום, עלינו לזכור שהריגוש הוא רק קליפה חיצונית. העומק הוא הפרי. אל לנו להתפתות לקיצורי דרך רגשיים שמשאירים אותנו ריקים. בואו נבחר בסבלנות, בבנייה המתונה ובעמל הרוחני, כי שם טמונה השמחה האמיתית, הצמיחה והחיבור האמיתי לעצמנו ולבוראנו.