הקבלה לא התחילה בצפת: הסיפור האמיתי של חכמת הנסתר

כשמדברים כיום על תחום הקבלה מתכוונים בדרך כלל לתורה הפנימית שהתבררה והתגבשה בדורות האחרונים סביב תורת הארי הקדוש ותלמידיו. קבלה זו בנויה על יסודות ספר הזוהר ומגיעה לשיא סידורה בספרי הכוונות של הרשש, שהפכו להיות התשתית המעשית לעבודת המקובלים בדורות האחרונים. שלושת המרכזים הגדולים האלה של חכמת הנסתר יוצרים יחד רצף אחד, אך הם רק חוליות בשרשרת ארוכה שמתחילה כבר באבות וממשיכה עד ימינו.​

הראשון ברצף הוא רשבי, רבי שמעון בר יוחאי, שסתרי התורה שנאמרו לתלמידיו נערכו בידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו ונאספו למה שמכונה בדורות האחרונים ספר הזוהר. לאחריו, כאלף ותשע מאות שנה אחרי תחילת הגילוי, בא הארי הקדוש בצפת, שביאר את תורת הזוהר בצורה מקיפה לתלמידו רבי חיים ויטאל, בספר עץ חיים ושמונת השערים. בדור מאוחר יותר הופיעה דמותו של הרשש, רבנו שלום שרעבי, שריכז את החכמה וכינס אותה בספרי כוונות תמציתיים לעבודה רוחנית מסודרת, ובהם הקדמת רחובות הנהר, נהר שלום וסידורי הכוונות לעריכת התפילה על פי דרכי הקבלה.​

עם זאת הקבלה איננה חכמה חדשה, אלא חלק בלתי נפרד מהתורה שניתנה לישראל. על פי המסורת משה רבנו קיבל בהר סיני את כל ארבעת הרבדים של התורה, פשט רמז דרש וסוד, והעבירם לדורות הבאים. עוד קודם מתן תורה ידעו האבות ענייני קבלה, והמדרש מייחס את ספר יצירה לאברהם אבינו ואת ספרי עומק בזהר כמו ספרא דצניעותא ליעקב אבינו. במשך תקופת הנביאים והבית הראשון, הדגש בלימוד הנסתר היה שונה לגמרי נוכח המציאות הרוחנית הגבוהה של בית המקדש והופעת הנבואה.​

שתי תופעות עיצבו את צורת עבודת השם באותם דורות. האחת היא קיום בית המקדש ועבודת הקרבנות, שהרימו את העולם למדרגה רוחנית אדירה, עד שקשה לנו היום לתפוס את עוצמת הקדושה של אותם זמנים. השנייה היא ריבוי הנבואה, מימי האבות ועד סמוך לבית המקדש השני, כשעל פי חזל עמדו לישראל מאות אלפי נביאים, נוסף על תלמידי הנבואה שלמדו בישיבות מיוחדות. בתוך האווירה הזו למדו גם סתרי תורה, אך באופן שונה מן ההיקף והצורה שאנו מכירים בדורות האחרונים.​

בימי המקדש גם עבודת הלויים והכהנים הייתה רוויה כוונות נסתרות. הלוויים שחלקם נשאו את המשכן במדבר וחלקם עסקו בשירה ובנגינה על הדוכן, נדרשו לדיוק רוחני כה גדול עד שחזל אמרו שמשורר שנטל לעצמו תפקיד שאינו שלו נחשב כמי שחייב מיתה. פתיחת דלתות ההיכל הגבוהות והכבדות הופקדה דווקא בידי הכהנים, והד לתהליך הקדוש הזה נשמע עד יריחו. מן הצד השני עוצמת הקדושה הזו גם הטילה אחריות כבדה על הדורות, וכאשר המאגר הרוחני נחלש, הדבר הוביל בסופו של דבר לחורבן הבית.​

גם אחרי הצמצום הרוחני עדיין נמצאו יחידים שזיככו את עצמם והגיעו לגילויים נשגבים, כמו יחזקאל הנביא שזכה למראה המרכבה אף מחוץ לארץ ישראל. היו בתי מדרש מיוחדים לנבואה, ותלמידי נבואה שהתעלו בעבודה אישית ותיקון המידות עד שזכו או כמעט זכו לדרגת נביא. גם בישיבות תנאיות ואמוראיות למדו קבלה, כפי שמתואר על רבי אליעזר בן הורקנוס שדרש בחכמת הנסתר בפני רבו רבי יוחנן בן זכאי, שהתייחס לכך ביראה מיוחדת.​

אומות העולם הכירו גם הן בכוחם הרוחני של חכמי ישראל, ביכולת לפרש רמזים, לגלות עתידות ולהעניק ברכות. כך בולט היחס המכובד שקיבלו אברהם ויצחק מאת מלכי האזור, מעמדו הגבוה של יוסף בחצר פרעה, ומעמדם המיוחד של הנביאים והחכמים בגלות בבל. גם גזירתו של נבוכדנצר להגלות את החרש והמסגר מיהודה, שנועדה לרוקן את הארץ ממנהיגות רוחנית שתוביל מרד, הפכה בפועל להזדמנות לבניית מרכז רוחני בבבל ולייסוד חיי תורה מאורגנים לקראת גלות הבית הראשון.​

דמויות כמו ירמיהו ודניאל מדגימות עד כמה גדולי הרוח שילבו לימוד עמוק עם מסירות נפש מעשית והקפדה הלכתית קפדנית. דניאל, שניזון שנים מזרעים כדי להימנע מאכילת מאכלים אסורים, מסמל את הצורך בזיכוך הגוף ככלי לקבלת השפעה רוחנית. גם סירובו להשתחוות לצלם על אף סכנת המוות ממחיש את העיקרון של יהרג ואל יעבור, ואת הדרך שבה קיום מצוות והקרבה אישית פותחים שערים לגילוי.​

מן התמונה ההיסטורית עולה מסר חד: הקבלה איננה עומדת לבדה. היא בנויה על קיום מצוות, על טהרה וזיכוך המידות, ועל מסורת רציפה מדור דור. ללא בסיס של שמירת מצוות ועבודה פנימית הלימוד נעשה עקר, ואינו מוליך לפסגות הרוחניות שאליהן שואפת חכמת הנסתר להוביל את האדם.