זה לא פוטושופ: הרכבת שחוצה אגם ורוד ברוסיה

אגם בורלינסקויה הוא אחד מהמראות המשונים והמרהיבים בסיביר, אגם מלח רדוד בצבע ורוד חזק שדרכו חוצה רכבת משא עתיקה הנראית כאילו היא גולשת על פני המים. האגם מושך בשנים האחרונות יותר ויותר מטיילים שמגיעים לראות מקרוב את השילוב הבלתי שגרתי בין טבע קיצוני לתעשיית מלח ותיקה.​

אגם בורלינסקויה שוכן בחבל אלטאי שברוסיה, כעשרים קילומטרים מן הגבול עם קזחסטן, ובקצהו המזרחי יושב היישוב הקטן בורסול שמתפרנס ברובו מכריית מלח מן האגם. פני השטח של האגם משתרעים על כשלושים ואחד קילומטרים רבועים, עומקו הממוצע כשני מטרים וגובהו קצת פחות ממאה מטר מעל פני הים. באזור המזרחי שלו המים רדודים במיוחד והקרקע בוצית, ולכן שם מתרכזת עיקר הפעילות התעשייתית.​

אף שהמראה הראשון הוא של מרבד ורוד, למעשה מדובר במאגר מלח עצום שהמליחות שלו מסוגלת להתחרות בים המלח המוכר לנו מהמזרח התיכון. המליחות הקיצונית הזו יוצרת שכבת מלח לבנה הנראית היטב בצילומים, ומעליה מים צבועים בגוון ורוד עד אדום. את הצבע יוצרת אוכלוסייה של יצורים מיקרוסקופיים מסוג ארטמיה סלינה שנמשכים לריכוז המלחים, מתרבים בכמויות אדירות ועם בוא הקיץ צובעים את המים. ככל שהשמש חזקה יותר והטמפרטורות עולות כך האצות והיצורים הללו פעילים יותר והצבע הוורוד נעשה עז ובולט במיוחד.​

האגם אינו לבד בזירה העולמית של אגמים ורודים ויש לו “אחים” באפריקה, באוסטרליה ובמזרח אפריקה, אך העובדה שמדובר במוקד כריית מלח פעיל ובאתר שדרכו עוברת רכבת מעניקה לו אופי שונה. במאמר שבו מוצגים האגם ותמונותיו מזכירים גם את אגם רטבה בסנגל, את אגם הילר באוסטרליה ואת אגם נטרון בטנזניה כדוגמאות נוספות לתופעה, אך מדגישים את הייחוד של בורלינסקויה על רקע השימוש התעשייתי בו. כך הופך המקום מ”עוד אגם ורוד” לסמל מקומי של משאב טבע מנוצל עד הקצה.​

בלב כל הסיפור עומד רכבת משא ישנה החוצה את האגם מספר פעמים ביום, ונראית מבחוץ כאילו היא שטה על המים. הרכבת אינה קישוט תיירותי אלא כלי עבודה שמיועד לשנע את המלח, ומסילת הברזל הונחה כבר בתקופה הסובייטית מתוך כוונה ברורה להגיע ישירות לאזורים העשירים ביותר במשקעי מלח. הקרונות מצוידים במתקנים שמפוררים את קרקעית האגם ואז שואבים את שכבת המלח שנוצרת, כך שהרכבת הופכת לקו ייצור נייד על מים ורודים.​

על פי הנתונים שמובאים במאמר, הקו הזה מצליח להוציא מן האגם בערך שישים וחמש אלף טונות מלח בשנה, כמות שעשויה להספיק לצריכה העולמית של כמה ימי שימוש בודדים. ההפרזה המספרית מדגישה עד כמה המלח כאן זמין וזול להפקה וכמה משמעותית התלות של היישוב הסמוך במשאב הזה. חלקו המזרחי הרדוד של האגם מאפשר לעובדים לנוע כמעט “עד גובה הברך”, מה שמקל על שאיבת המלח אך גם הופך את האזור לזירת צילום מבוקשת עבור מטיילים. לא פעם מספר התיירים שנמצאים בשטח גדול ממספר העובדים, והנוף התעשייתי הופך לרקע לתמונות חופשה.​

המסורת של שאיבת מלח כאן איננה חדשה; לפי הסיפור המקומי, הפקת המלח מאגם בורלינסקויה החלה כבר באמצע המאה השמונה עשרה. אחת האגדות הקבועות היא שקתרינה הגדולה דרשה להגיש לארוחה המלכותית רק מלח שמקורו באגם המסוים הזה, מה שמוסיף שכבה של יוקרה היסטורית למשאב המקומי. היום, לצד ההמשכיות התעשייתית, האגם נכנס למפות התיירות כיעד שמחבר בין טבע קיצוני, היסטוריה של אימפריה ורכבת שנראית כאילו היא נוסעת על פני ים ורוד.​