אז ישיר: השירה שמלווה את עם ישראל ממצרים ועד ימינו

אחד הרגעים הגדולים בתולדות האמונה של העם היהודי, ושל האנושות בכלל, מתרחש בפרשה שקראנו בשבת האחרונה, פרשת בשלח: עם ישראל עובר משלב של גלות לשלב הגאולה - עשר מכות, יציאת מצרים, רדיפת המצרים, קריעת ים סוף, ולבסוף - שירת הים.

ברגע של התעלות ונבואה, כל בני ישראל עומדים ושרים שירה לבורא העולם. זו אותה השירה, אלו אותם המילים, זה אותו הניגון. בני ישראל הופכים למקהלה אחת שזועקת תודה לקדוש ברוך הוא.

אלא שהתורה מדייקת בלשונה באופן מעורר פליאה: "אָז ישִָׁיר משֶֹׁה וּבְניֵ ישְִרָׂאֵל". לא נאמר "אז שָׁר", אלא "ישִָׁיר", לשון עתיד. ללמדנו שזו לא שירה חד־פעמית ורגעית שנאמרה בלהט הרגע מול גלי הים, אלא שירה נצחית, שירה שממשיכה להתנגן בכל הדורות - שירה שהיא מסר לנצח.

עם הנצח מעניק לעולם כוח, אמונה ותודה לבורא העולם. אותה אמונה שראתה את יד ה' בקריעת הים, אותה גבורה שגרמה לעם של עבדים לצעוד לתוך המים - הן לא רק זיכרון היסטורי. הן כוח חי ומאיר, שמלווה את עם ישראל גם כשהוא נרדף, מושפל, מאוים.

גם כשהורגים אותו, משעבדים אותו או מנסים להצר את אמונתו ודתו - עם ישראל בסוף יוצא מכל הקשיים והגלויות, וחוזר בכוח אמונתו לשיר. כמו בעבר, כך בהווה, ו"אז ישיר" - לעתיד לבוא.

דוגמה חיה לכוח השירה הזאת באה מאוסטרליה, שם גילתה משפחה אחת - בעיצומו של הטבח הקשה בבונדיי ביץ' לפני כחודש וחצי - שהאור חזק מהפחד.

הפיגוע הקשה שבו נרצחו 15 מבני עמנו הכה שוב את העולם היהודי בכלל, ובפרט את הקהילה היהודית בסידני, שאיבדה גם את רבה הנערץ, הרב אלי שלנגר הי"ד.

מאז, הפחד התגנב לכל בית ובית בקהילה. אבל הייתה משפחה אחת, שעוד מאז הטבח בשמחת תורה, החליטה להדליק חנוכייה גדולה ליד הבית - שהשכנים יראו, שהעולם יבין: עם ישראל חי. "לא ניתן שהחושך יכבה את האור", הם אמרו לכולם.

אבל עכשיו, אחרי הפיגוע, הילדים פנו להורים:
"אבא, אמא, אולי השנה תכבו את החנוכייה? אנחנו ממש מפחדים אחרי מה שקרה. מה אם הגויים יראו אותנו ויפגעו בנו?"

ההורים התלבטו. מצד אחד הם לא רצו לתת למחבלים ולאנטישמים את הפרס הזה, לרמוס את הגאווה היהודית והאמונה שלהם. מצד שני, הפחד בעיני הילדים.

בסופו של דבר, למען ילדיהם המפוחדים, הם כיבו את החנוכייה.

למחרת בשעות הצהריים, צלצול בדלת.
השכנה הנוצרייה עמדה בפתח, עיניה היו אדומות מדמעות.

"אתמול", היא אמרה בקול רועד, "הבת שלי חזרה הביתה בוכה. שאלתי אותה מה קרה.
זה בגלל הפיגוע נגד היהודים?"

היא נעצה את מבטה במשפחה היהודית.
"הבת הקטנה שלי אמרה לי: 'כן, אימא. אבל זה לא רק זה. השכנים היהודים שלנו כיבו אתמול את החנוכייה שלהם. הם כיבו את האור שנתן לנו תקווה, את האור שהראה שהטוב חזק יותר. הם כיבו אותה'".

"ואז הבת שלי", המשיכה השכנה בלחש, בקול חנוק מדמעות.
"היא שאלה אותי: 'אימא, מה, החושך ניצח?'"

השכנה הסבירה: "נכון, אנחנו לא יהודים, אבל האור שלכם נותן כוח לכולנו. אני מתחננת אליכם: אל תכבו אותו. אל תתנו לחושך לנצח".

באותו ערב, החנוכייה נדלקה שוב, ולא כבתה במשך כל שמונת ימי החנוכה.

"אָז ישִָׁיר" זו שירה שמהדהדת מעבר לים, מעבר לזמן, ומאירה גם למי שאינו מבני־ברית.

שירת אמונה שאומרת לעולם כולו: האור חזק מהפחד, והאמונה חזקה מהחושך.

תשירו, תאירו, תאמינו - אנחנו עם הנצח.