היא לא נותנת לי לדבר - ואני נסגר: למה דווקא שתיקה יכולה לפתוח את הלב?

אשתי, בשעת ויכוח, לא נותנת לי להתבטא - אלא ישר משתיקה אותי, ואומרת שאני לא יודע לסיים מריבות. היא נפגעת מכל אמירה שלי.
אדם שלא מסוגל לשמוע עד הסוף - הוא משתיק כדי "לשרוד". הוא לא עושה זאת מתוך כוח, אלא מתוך חולשה פנימית. אבל זה גורם לבעל להרגיש לא מובן, לצבור תסכול, להתחיל לפקפק בעצמו - ואז להתפרץ או להיעלם. וזו שחיקה מסוכנת לנפש.

מה לא לעשות: לא לנסות "להסביר יותר טוב" בזמן ויכוח. מי שמקובע בדעתו - עוד הסבר לא יעזור. לא להתגונן על כל מילה. לא להוכיח לו שהוא טועה - כשהוא סגור, זה רק מחמיר.

מה כן לעשות: להחליט מראש שאנחנו מדברים בזמן רגוע, ולא בזמן מריבה. ואז חשוב לומר אמירה בסגנון: "אני לא מדבר על מי צודק או צודקת - אני מדבר על האווירה בשיח. אם אני לא יכול להביע - אני נסגר. בלי האשמות. בלי דוגמאות. רק את החוויה שלי."

בזמן שיש ויכוח - להציב גבול שקט ומכבד, לא מאבק.
הבעל יאמר לאישה: "אני רואה שקשה לך עכשיו. נעצור. אני כן רוצה לפתור את הבעיה - ולכן אני רוצה שנחזור לזה בזמן שמתאים לשנינו, כדי שנפתור." (זו לא בריחה - אלא בחירה לנהל את השיח בצורה שמתאימה לשני הצדדים).

קשר לא נבנה דרך שתיקה, ולא דרך צעקות - אלא דרך שגרה ושיחות רציניות ועמוקות. לא שטחיות שלא מגשרות על פערים באמת.

אפשר, בתור התחלה, לומר: "אני מוכן לשיח שבו כל אחד מדבר שלוש דקות ברצף - בלי הפרעה. אם לא - אני אעצור. לא כי אני מאיים, אלא כי אני רוצה לשמור על הרצונות שלך וגם שלי. על הכבוד שלך - וגם שלי."
אם לכל אחד מאיתנו יש שלוש דקות לומר צורך - זה מגדיל את הסיכוי שנבין באמת אחד את השני. ולא נהיה במאבקי תגובות ואמירות מעליבות ופוגעות.

שלום בית זה לא בית דין. בבית דין מחפשים את הצודק - אבל זה כדי להפריד בין בני אדם. אנחנו לא מחפשים להפריד - אלא לגשר. ובשביל לגשר - לא מחפשים צודק. מחפשים שני קולות שצריכים להישמע.
המילה "צדק" מפרידה בין בני זוג. המילה "שלום" - היא שלימות בקולות, לא שלימות בדעות. שני הקולות נשמעים - וזוכים למענה ב־70% מהמקרים. וזה? זה 100% שלום בית.