למה דווקא כשהכל נראה רגוע, שם מתחילות הבעיות?

יש רגעים שבחיים — שאנחנו רק רוצים לנוח. מספיק מאבקים... מספיק לחץ... מספיק ריצות... רק לשבת. "וישב". לעצום עיניים. להגיד: הגעתי. אני מסודר.
אבל אז — דווקא אז — קורה הדבר שנדמה הכי לא הגיוני: דווקא כשאנחנו מרגישים סוף סוף בטוחים... פתאום מגיע צער. משבר. טלטלה. למה?

חז"ל גילו לנו סוד מפעים: בכל מקום שכתוב בתורה "וישב" — מתחיל הצער. וישב יעקב — ונמכר יוסף. וישב ישראל בארץ גושן — והחל שעבוד מצרים. וישבו תחת גפנם — והחלה נפילה רוחנית.
הצער הגדול בעולם הוא לא כאב — הוא עצירה. הוא החיים בלי תנועה. בלי שאיפה. בלי אתגר. ומי אמר את זה? "אין וישב אלא לשון צער". אמר את זה: אדם שכל חייו היו עלייה מתוך השבר — רבי יוחנן, שידע על בשרו את כל הייסורים שבעולם, ועדיין לימד אותנו שיעור ענק בחיים:
ברגע שאתה "יושב" — מתחיל הצער. ברגע שאתה קם — מתחילה השמחה.

"וישב יעקב" — לשון ישיבה בצער. אמרו חז"ל (סנהדרין קו ע"ב): "כל מקום שנאמר 'וישב' — אינו אלא לשון צער."
יעקב אבינו מבקש, לאחר כל ייסוריו, מעט מנוחה, מעט יישוב הדעת: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" — סוף סוף, לא עוד נדודים, לא עוד לבן, לא עוד עשו, לא עוד מאבק עם המלאך... אבל אז — דווקא אז — בא הצער הגדול של יוסף...
"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה"... מכירתו, הירידה למצרים, השבר בבית יעקב.

חז"ל מלמדים: כאשר הצדיק מבקש ישיבה של מנוחה בעולם הזה, כאשר הוא רוצה "להתמקם", לחשוב שהגיע — הקב"ה כביכול משיב לו: "לא די להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם? מבקשים גם בעולם הזה?" (רש"י)

גם בסוף ויחי כתוב "וישב ישראל", ואז הוא נפטר. ואז — "ויאחזו במצרים", ההיאחזות הזאת הביאה בסופו של דבר לשעבוד צר ומר. הישיבה הנוחה הפכה לשכחה. הם כבר "יושבים", כבר "בטוחים", והגלות נעשית בית.
ועוד "וישב": "וישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו"... מצב אידיאלי — אך גם הוא מסוכן כשהוא מוליד שאננות. במקום לראות שהשפע הוא אמון משמים — האדם מייחס אותו לעצמו, ואז באה המפלה.

הביטחון האמיתי אינו בישיבה — אלא בצמיחה. הישיבה הנוחה עלולה להפוך לביטחון עצמי שאיננו ראוי: האדם מוותר על המאבק, חדל מלהשתנות, וכדי להעירו — מגיע אתגר.
לפעמים האתגר הוא ניסיון. לפעמים הוא שבר קטן. לפעמים הוא מהפכה בעולמו. אבל תכליתו אחת: להחזיר את האדם לתנועה.
הצדיק — חי בתנועה. אצלו, עצירה = נסיגה. לא לחץ, לא אובססיה — התעלות, התרוממות ושיפור. בנחת, בשמחה — אבל שינוי. לא שאננות של "אני חייב לקבל את עצמי" — אלא שמחה של "אני רוצה לגלות את עצמי", את מי אני יכול להיות...

רבי יוחנן — גדול אמוראי ארץ ישראל, מגדולי הדורות כולם.
בתוספות, זבחים לב ע"ב, דנים הראשונים: האם רבי יוחנן הוא בדרגא שהוא יכול לחלוק על תנא?
תוספות שם (ד"ה ור' יוחנן אומר) כותבים: "רבי יוחנן — תנא הוא ופליג". כלומר — יש לו תוקף לחלוק אפילו על תנאים...

רבי יוחנן לא ראה את הוריו מעולם: אביו נפטר לפני לידתו, אמו נפטרה בלידה. יתמות מוחלטת מרגע הופעתו בעולם.
ובמקום ליפול למרה שחורה — הוא הפך את הכאב: "מעולם לא עברתי על כיבוד הורים".
מאחר שאין לו הורים — אין הוא יכול לעבור על "למען יאריכון ימיך". כתוב בתורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" — ואם לא? אז הוא מאבד מימיו, השם ישמור. אף אחד לא רוצה שלא יהיו לו הורים — אך הוא ראה את זה כזכות שלא פגם בקשר עם ההורים. ואדרבה — הוא רואה בכך זכות שלא פגם...

כוח מופלא של הפיכת גורל לסגולה. מטרגדיה — לעוצמה.
רבי יוחנן — שכל ילדותו הייתה חוסר ישיבה, חוסר יציבות — יודע שהאדם בונה את עצמו מתוך תנועה, לא מתוך נוחות.
רבי יוחנן — הוא האיש שהפך הפסד לרווח.

רבי יוחנן ידע כאב יותר מכל אדם: נולד יתום מאב ומאם. איבד את עשרת ילדיו, אחד אחר השני. (ברכות ה ע"ב — והיה הולך לנחם אבלים. הנוכחות שלו הייתה מנחמת, כשאנשים היו רואים שהוא שרד את הקושי האדיר של פטירת עשרת הילדים שלו).
ובכל זאת — הוא הופך להיות עמוד התורה בארץ ישראל.

מסופר במדרש: רבי יוחנן ורבי חייא היו מהלכים בשדות. אמר רבי יוחנן: "זה היה שלי — ומכרתיו." "וזה היה שלי — ומכרתיו."
רבי חייא בכה — כמה הפסיד רבי יוחנן בעולם הזה!
אבל רבי יוחנן ענה לו: "לא הפסדתי — אלא הרווחתי!" "מכרתי מה שניתן בשישה ימים" (העולם הזה, שנברא בששת ימי בראשית) "וקניתי מה שניתן בארבעים יום" = תורה — שניתנה בארבעים יום בהר סיני.
זו השקפת עולם שמסוגלת להפוך — כל הפסד — לחלק מעסקה משתלמת.

מה הסוד של רבי יוחנן? הוא לא חי לפי "מה לקחו ממני" — אלא לפי "מה נתנו לי לבנות".
במקום לראות: אני שבור, אין לי, לקחו לי, אני שונה מאנשים אחרים — הוא אומר: השם נותן לי הזדמנות לגדול. כל אובדן — הופך אותי לכלי עמוק יותר. העולם הזה — הוא רק מטבע לקנות נצח.
וכך — אדם נעשה בלתי־נשבר.

רבי יוחנן יודע: כל עצירה — מולידה צער. כל ישיבה — מולידה ירידה. כל שאיפה לנוחות — מחלישה את הרוח.
רבי יוחנן לא מתמקד במחיר של החיים — אלא בתגמול של השמיים. לא באובדן — אלא במה שהאובדן מאפשר לקנות.
וכשכך רואים את החיים — אין משבר בעולם שישבור את האדם.

רבי יוחנן — האיש שהפך צער לכוח, וכוח — לחיים.
רבי יוחנן — הוא מי שאמר "כל מקום שנאמר וישב - אינו אלא לשון צער" — לא דיבר מתוך תיאוריה, אלא מתוך ביוגרפיה:
נולד יתום משני הוריו. איבד עשרה בנים. אובדן של נכסים. ובכל זאת — הוא לא קורס. לא מאשים. לא נשבר.
הוא חי אידיאל של צמיחה נצחית. שכל דבר בעולם הזה — מטבע קנייה לנצח.
ובזכות אותה שמחה באמונה — הגיע למדרגת "מחיה מתים".

בבא קמא קיז ע"א מסופר: רבי יוחנן מחיה את רב כהנא — ממש קם לתחייה.
אין זה רק סיפור מיסטי — זו אמירה: מי שהחיים לא שברו אותו — זוכה לחיות אחרים. מי ששמר על אור — מחזיר אור לאחרים. מי שהפך מוות לצמיחה — מסוגל להפוך מוות לחיים.
רבי יוחנן הגיע למדרגה שבה חיי הרוח גוברים על חוקי הטבע.
הוא מחיה מתים — כי הוא עבר תהליך כזה בעצמו. כי אדם שחי בעוצמת אמונה — מחובר למקור החיים עצמו.

אבל כאשר נפטר ריש לקיש... אז הוא כבר לא התמודד...
שלחו חכמים את רבי אלעזר בן פדת ללמוד איתו. גדול! מבריק! קדוש עליון!
וכל מה שאמר רבי יוחנן — היה רבי אלעזר מביא לו ראיות: "רבי, על מה שאמרת — הרי כתוב כך וכך..." "רבי, יש משנה בדיוק כך…"
ואז אמר לו רבי יוחנן את המשפט שמרעיד לבבות: "ריש לקיש — כשהייתי אומר דבר — היה מקשה עלי עשרים וארבע קושיות, ומתוך הקושיות — הייתה האמת מתבררת! ואתה? אתה רק מביא לי ראיות..."

כי רבי יוחנן לא חיפש "כל הכבוד, אתה צודק". הוא לא רצה טפיחה על השכם. הוא רצה ליטוש. הוא רצה את החבר שמוציא מהאדם את המקסימום.
כמו שנאמר: "ארץ אשר אבניה ברזל" — אל תאמר "אבניה", אלא "בוניה" — התלמידי חכמים הם כמו ברזל — מחדדים זה את זה.
הברזל חד — רק כשפוגש ברזל. תלמיד חכם אינו נבנה מהסכמה — אלא מהתמודדות. חברותא אמיתית — היא לא "שקט ושלווה", אלא מלחמה על עומק, על אמת.
וכאשר איבד את ריש לקיש — לא היה עוד מי שיחייה אותו מבפנים. וכמו שאמרו שם בגמרא — רבי יוחנן לא עמד בצער הזה… אדם שהחייה מתים — כאשר איבד את החברותא שלו — קשה היה לו להחיות את עצמו.

רבי יוחנן, שכל חייו היו מאבק מתמיד, הבין את הסוד: השמחה האמיתית — איננה היעדר קושי. אלא — נוכחות משמעות.
כאשר איבד את ריש לקיש — לא איבד "סתם חברותא". הוא איבד את הכוח המאמן שלו. את מי שדחף אותו מעבר לגבולותיו. את מי שגרם לו לראות שהשכל עוד חי, שהנפש עוד בוערת, שיש לאן להתקדם.
ריש לקיש היה עבורו — התנגדות שמולידה גבורה, הקושיה שמולידה בהירות, האתגר שמוליד שמחה.
אין "וישב" אלא לשון צער. אז השמחה — היא הבחירה, והיא התנועה.