האלמנה שבכתה ליד הציון לא דמיינה מי יופיע בחלום באותו לילה

היא ישבה על הספה בדירה הקטנה באלעד, והילדים הסתכלו עליה בעיניים רעבות.
החיים בלי בעלה היו קשים מכל מה שיכלה לדמיין; הכסף אזל, המקרר התרוקן והלב התכווץ.

באותו לילה, כשהדמעות לא הפסיקו לזלוג, היא החליטה לנסוע למרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל.
כשהגיעה לבית הרב, היא פרצה בבכי. "כבוד הרב", היא אמרה בקול שבור, "אין לי במה להאכיל את הילדים".
ליבו של מרן התמלא חמלה. הוא שלף מהארנק 4,000 שקלים, ואמר: "תבואי לכאן בכל ראש חודש".

ומאז, במשך שבע שנים שלמות, היא נסעה כל ראש חודש לירושלים, קיבלה את המעטפה ואת הברכה החמה של מרן, וחזרה הביתה.
אבל אז מרן נפטר.

בחודש הראשון היא עוד הסתדרה איכשהו. החודש השני היה יותר קשה, ובשלישי, היא כבר לא ידעה מה לעשות.
פת הלחם היבשה חזרה לשולחן ואיתה מבטיהם של ילדיה.

נואשת, היא עלתה שוב לירושלים, הפעם לציונו הקדוש של מרן זצ"ל.
היא ישבה שם שלוש שעות, קראה תהילים ובכתה.
"כבוד הרב", לחשה בין הדמעות, "כמו שעזרת לי כשהיית בחיים, עזור לי גם עכשיו. תבקש מהקב״ה שירחם עליי..."

כשחזרה הביתה, היא הייתה כל כך עייפה ושבורה עד שנרדמה על הספה.
בלילה, הופיע מרן בחלום.
"בתי", אמר, ביום חמישי, בשתיים בצהריים, תהיה ברית באולמי 'בית ישראל' בירושלים.
תפגשי שם יהודי בשם שלום סעדון. תגידי לו שאני שלחתי אותך, שידאג לך כמו שאני דאגתי לך".

היא התעוררה מבוהלת. אבל החלום חזר על עצמו שוב ושוב.
היא החליטה שהיא נוסעת.

באותו אולם בירושלים, המוהל היה הגאון רבי ראובן אלבז שליט״א.
כשהכול נגמר, היא ניגשה ושאלה: "יש פה יהודי בשם שלום סעדון?"

קראו לו, והוא ניגש. היא סיפרה לו על החלום והוא כמעט התעלף.
כשהוא התאושש, הוא אמר לרב אלבז בקול רועד:
"אתמול בלילה גם אליי בא מרן בחלום! הוא אמר לי לבוא לברית הזו, כי תגיע אלמנה שצריך לדאוג לה!"

שלום פנה אליה ואמר:
"מהיום את מקבלת 4,000 שקלים בשביל הרב, ועוד 4,000 ממני!"

היא עמדה שם, והבינה לפתע:
הרב לא הלך לשום מקום.
הלב הרוחני שלו ממשיך לפעום, ממשיך לדאוג, ממשיך לאהוב.

גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם.