אדם לא אוכל את הלחם שלו - הוא אוכל את החרדה שלו

התורה מספרת שיעקב אבינו נדר נדר: אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני בדרך הזה... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.
והמדרש מספר שעקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר, ואמר לו: האם זה השבח של הקב"ה — שנותן לגבר לחם ושמלה? כך כתוב בפסוק שיש לתת לגר לחם ושמלה.
אמר לו עקילס הגר: האם זה קל בעיניך? הרי יעקב אבינו, כשהוא יצא מבאר שבע לחרן — הוא ביקש לחם לאכול ובגד ללבוש. בשבילו זה היה מספיק חשוב!

לאחר מכן הלך עקילס הגר לרבי יהושע, ושאל אותו: למה התורה אומרת שצריכים לעזור לגר — שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש? למה לא יותר מזה?
אמר לו: לחם — זו תורה. כמו שהלחם משביע, כך התורה. ושמלה — זו טלית. ואם לאדם יש תורה ומצוות, אז הוא זוכה לשפע — וגם הילדים שלו מתחתנים עם אנשים ראויים, והבנות לכהנים, ובניהם יהיו כהן גדול ומעלים עולות על גבי המזבח.

אומר המדרש: אילולא שרבי יהושע היה נעים אליו — היה עקילס חוזר לסורו. ומה הכוונה?

מהי משמעות דברי המדרש?
יעקב אבינו מתפלל על לחם לאכול ובגד ללבוש. מהי המשמעות של הסתפקות במועט?
ומה הכוונה: לחם לאכול ובגד ללבוש — הרי היה מספיק שייכתב "לחם", ו"בגד"?
התשובה היא — שהלחצים של האדם הם: מה יהיה בעתיד.
יעקב אבינו — הוא צריך לחם בשביל לאכול, בגד בשביל ללבוש.

רוב הבעיות, הקשיים, הלחצים, הכעסים והמתחים של האדם — איפה הם נמצאים? בראש...
הוא לא צריך בגד בשביל ללבוש. הוא צריך בגדים בשביל להחצין, לעורר קנאה.
הוא צריך בגדים בשביל ביטחון.
הוא צריך לחם — לא בשביל היום, אלא בשביל עוד 20 שנה...

החרדה איננה על ההווה — אלא על העתיד.
רוב האנשים לא רעבים עכשיו. לא חסרה להם חולצה עכשיו.
אבל הם עסוקים ב־"מה יהיה מחר?" ו"מה אוכיח לאחרים?", "מה יאמרו עלי?", "מה יקרה אם אאבד הכול?"
הלחץ, הכעס, הדאגה, הרדיפה, התחרות — כולם חיים בעתיד דמיוני.
יעקב מלמד: לחם — לאכול, בגד — ללבוש. לא לעתיד רחוק, לא להחצנה, לא לביטחון מדומה, לא לסטטוס.

היכן יושבת החרדה של האדם? ב־ראש. ב־דמיון. ב־תסריטים שלא קרו.
האדם ממציא דאגות וחששות, ואז: הכסף איננו אוכל, הבגד איננו כיסוי — אלא תרופה לפצעי הנפש.
תרופה שלא מרפאה אותם — רק מחמירה.
הבקשה של יעקב היא ריפוי נפשי.
יעקב מבקש: תן לי יכולת להשתמש בשפע — לשם מה שהוא באמת, לא למה שהחרדה הופכת אותו.
כלומר: ריבונו של עולם — תן לי, לא רק את הצרכים החיוניים, הנדרשים, הנצרכים — אלא גם את זווית הראייה הנכונה, הבריאה.

מה האדם עושה בדרך כלל?
קונה בגדים — כדי שיראו.
אוכל — כדי להרגיע רגש (אכילה רגשית).
עובד — לא בשביל היום, אלא בשביל שלא יחסר בעתיד.
קונה, משווה, אוגר — כי בפנים הוא פוחד.

האדם לא אוכל את הלחם שלו — הוא אוכל את החרדה שלו.
הוא לא לובש את הבגד שלו — הוא לובש את הדימוי שלו.
יש כאן תפילה לרפואה — רפואה ל"אני המדומה".

יעקב אבינו מבקש: תעזור לי להישאר מחובר למה שאני באמת צריך.
הלחם — בשביל הגוף, לא בשביל הדמיון.
הבגד — בשביל הצניעות, לא בשביל התדמית.
זו בקשה להיות "אני אמיתי" — לא "אני מדומה".

ואדרבה — אין כאן הסתפקות במועט. יש כאן הסתפקות במדויק!
כלומר: אוכל וביגוד והרבה מאוד — יעקב אבינו באמת צריך הרבה!
להאכיל, להלביש את עצמו וכל משפחתו. הוא באמת צריך הרבה מאוד — אבל מה שצריך, לא בשביל בעיות רגשיות — אלא רק למען הכנה למשמעות רוחנית-תורנית אמיתית.

ואז הגיע עקילס לרבי יהושע — והוא אומר: לחם — זו תורה, ובגד — זו טלית.
הוא לא בא לשנות, אלא הוא מעמיק.
המילה לחם — זה לא רק מזון, אלא גם תוכן רוחני.
אם יש מזון לנפש — אז האדם צריך לחם לאכול, ולא לחם לחרדות.
ואם יש בגד של מצווה — טלית — אז לא צריך האדם כל מיני בגדים לתדמית ולדמיונות שלו.

האדם שאינו מקבל מזון לנפש — תורה, משמעות, שייכות לרוחניות — הוא יגיע באופן טבעי לחיפוש מזון שקרי: עוד חומר — לא בשביל הגוף, אלא בשביל להרגיע את הדאגה.
הוא לא אוכל לחם — הוא אוכל את הדאגה לעתיד.
האדם בלי לחם לנפש — מפתח רעב שלא יודע שובע. וזה מייסר, מתיש, ממכר — האדם לעולם אינו שבע.

כשאין לבוש של מצווה, לבוש של "אני אמיתי" — האדם מחפש בגד שמלביש את ה"אני המדומה":
שייראו אותו, שיהיו לו מותגים, שאנשים יקנאו, שהוא יוכיח שהוא שווה...

אבל אז: הבגד לא מכסה את הבושה — אלא הופך לחלק ממנה.
וכל הזמן צריך עוד בגדים — כדי לא ליפול לתוך ה־"כלום" שבנפש...

לעומת זאת: טלית — היא מלבוש של קדושה. ואז אין צורך בבגדים של גאווה.
כאשר הבגד הוא מצווה — הוא מלביש זהות, ולא דימוי.
האדם יקבל תמיד: או מזון לנפש — או תחליף. או לבוש לזהות — או תחליף.
כשאין תורה — הלחם נהפך להתמכרות.
וכשאין טלית — הבגד נהפך למסכה.

ויעקב אבינו מלמד אותנו לבקש כך: תן לי לחם — שיאכיל את הנפש, ותן לי בגד — שיבטא את הרוחניות.
הפירושים של רבי אליעזר ורבי יהושע הם שני צדדים של אותו מטבע.
רבי אליעזר דיבר על הנצרך החומרי, ורבי יהושע דיבר: ומה יהיה במקום? איפה תהיה הנפש של האדם ממוקדת... אם לא בשיא החומר — אז בשיא הרוח!