ההודעה האחרונה של הלוחם איתי פריזט ז"ל | השבעה שהפכה לשיעור באמונה

יום שבת קודש.. בעוד הארץ מתחבטת בטלטלה במלחמה העצימה בעזה, דפיקה פתאומית נשמעת בפתח בית משפחת פריזט. האם, מזהה מייד את הבשורה המרה הצפויה: "דופקים בדלת. זה כנראה משהו שקשור לאיתיי". אולם דווקא ברגע הקשה ביותר, שבו נמסרת ההודעה על נפילת בנם הגיבור, הלוחם איתי פריזט הי"ד, האב יניב מקבל כוחות נפש עילאיים, אשר לא ידע מאין הגיעו.

יניב, המבין את גודל השבר העלול להתרחש בבית, מציב דרישה יוצאת דופן בפני שלושת הקצינים העומדים בפתח: "תחייכו כמו שלא חייכתם בחיים שלכם. אתם נראים לי אנשים הכי עצובים שיכולים להיות. אם אתם לא תחייכו, אתם לא תוכלו להיות פה". תביעה זו לחיוך ולשמחת חיים, דווקא בפתח השכול, הרצון העמוק להמשיך סוג של "שגרה" גם בתוך האירוע הטראומטי מכל. תחילתו של מסר רוחני עמוק עתיד להתגלות ולהדהד ברחבי עם ישראל.

הלוחם בעל רוח הברזל

מסירות נפשו של איתי החלה עוד בטרם נפל. שבוע קודם לפרוץ הקרבות נשברה ידו של איתי במהלך אימונים, והוא לא יכול היה להזיז את שורש כף היד. למרות פציעתו הקשה, שותקף איתי בתחושת דחיפות עמוקה כאשר החלה המלחמה. אביו ניסה לעצור בעדו: "אתה לא הולך לשום מקום אתה עם גבס ביד". אך איתי, בנחישות שאין כדוגמתה, השיב: "אבא אני חייב ללכת".

יום אחר יום, איתי התקשר ושלח מסרונים למפקדו (הממ"פ) בהתעקשות בלתי פוסקת: "אני רוצה לבוא. תן לי אישור. אני בא עם הגבס. אני אעשה מה שאני יכול". בזמן ההמתנה לאישור, הוא לא שקט על שמריו; במקום זאת, הלך להתנדב למשימת קטיף, כשהגבס על ידו. עם קבלת האישור, על אף הכאבים, הגבס והפיזיותרפיה הבלתי גמורה, הוא חתם על נשק ויצא לדרכו.

יניב ידע שבנו לא יוריד הילוך; הוא ילך "עד הסוף". איתי לא נתן לכאב לעניין אותו, אלא היה ממוקד מטרה אחת: "להצליח במשימה ולשמור על כל החברים שלו". הוא היה "זה שמחיה את כולם", נותן אנרגיות לחבריו העייפים, מוצא דרכים להחיות ולהרים את רוח הצוות בכל רגע אפשרי, גם כשהיו נופלים. זהו לב הלוחם ששם את הכלל לפני הפרט, את המשימה לפני הכאב האישי.

מסירות למען הצלת העם

נפילתו של איתי התרחשה במהלך סריקות מבצעיות באיתור חטופים בתוך מבנה נטוש. לאחר הכנסת רחפן וכלב לבדיקת קומת הקרקע, עלו הלוחמים לקומה השנייה. שם, הבחינו איתי וחברו יעיר חנניה זכרם לברכה, בארון חשוד שבו צינור וחוטים. בעודם מנסים להבין את פשר הארון ולנתק את החוטים, התרחש פיצוץ עוצמתי. הפיצוץ היה כה חזק, עד שהעיף את איתי ז"ל מהקומה השנייה אל ה"נמר" (נגמ"ש) שחנה בקומת הקרקע. בפיצוץ נהרג גם יאיר חנניה הי"ד, ושני חברים נוספים נפצעו קשה: אדיר יפתח שיצא עם כוויות בכל חלקי גופו, ודור בן ישי שסבל מעורק ראשי שנקרע.

השמחה שמעל השכול

כשהחלה תקופת השבעה, הגיעו אלפים לנחם. יניב פריזט, הפך את השבעה לשיעור מעשי באמונה ובתקומה. הוא חיבק כל חבר של איתי והבהיר את משנתו: שמחתו אינה שמחה על הנפילה, חלילה, אלא שמחה על הזכות שניתנה לו לגדל בן ש"הלך להציל את כל מי שקיים פה במדינת ישראל". הוא הדגיש כי איתי לא עשה זאת כדי ש"אנשים יפלו לעצבות" או "לדיכאון". המסר העוצמתי שנישא מבית המשפחה היה חד וברור: חובה עלינו לשמוח על שנפל בחלקנו לגדל ילד כזה.

הצוואה שהפכה למסר לאומה

את העוצמה הרוחנית הזו ינק יניב היישר מדבריו של איתי עצמו, שכתב הודעה אחרונה, ההדועה היא בעצם צוואתו של איתי שהיא קריאה לחירות וגבורה:

"אני יודע שאם תקראו את ההודעה הזאת, אני כנראה במקום שקט וכבר לא איתכם". איתי, הלוחם שלא ידע פחד, מנחיל את אומץ ליבו לכולנו: "אני מקווה שתמשיכו את החיים, שתעזו ושתגשימו את עצמכם בלי לפחד. גם אם זה מפחיד". וחותם בדברי גאווה ומסירות: "לא, אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי. אני גאה להיות לוחם וגאה להיות חלק מהחיים שלכם. אוהב אתכם".

מלאכי ה' אלה, שנשלחו להגן על עם ישראל, השאירו לנו הוראות: לחייך, לקבל את האחר ולממש את הרצון שלהם לחיים, ללא חרטה וללא עצב מיותר. על כולנו למלא את ייעודם הרוחני.