עזב את הישיבה ונשבר בצבא - ואז הגיע המכתב שהחזיר אותו אל התורה

הסיפור הבא התרחש בישיבת פוניבז' המפוארת.
בחור צעיר ומוכשר, שהיה ידוע כאדם חברותי ואהוב, החליט באחד הימים לנטוש את ספסלי בית המדרש, להניח את התפילין בארון שבישיבה, ולצאת לדרך חדשה, הצבא.

ההחלטה נראתה לו ברורה ונחושה באותו רגע, אך המציאות הייתה אכזרית ממה שציפה. שלושה חודשים של בדידות מרה, וחוסר שייכות עמוק. חבריו לישיבה ניתקו איתו כל קשר, והסביבה החדשה בצבא לא הצליחה להעניק לו את החום והאהבה.

ואז, בשיא הייאוש והדיכאון, הגיעה הודעה מהמשרד: "יש לך מכתב מיהודי בני-ברקי בשם שמואל".
"מי זה שמואל?" תמה הבחור. "לא הכרתי אף אחד בשם הזה בישיבה..."

כשפתח את המעטפה, נחשף בפניו אחד המכתבים הקצרים, אך העוצמתיים ביותר שנכתבו אי פעם:
"שלום וברכה תלמידי היקר,
לא משנה לאן הגעת, לא משנה מה עשית,
דע לך שאני מחכה לך ורוצה להיפגש ולשוחח איתך.
באהבה ובגעגועים,
שמואל רוזובסקי".

באותו רגע הבין הבחור: רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל, ראש הישיבה עצמו, לא שכח אותו לרגע.
עוד באותו לילה, בשעה אחת לפנות בוקר, עמד הבחור על מפתן ביתו של ראש הישיבה ברחוב הרב מלצר.
כשהדלת נפתחה, דמותו הזוהרת של הגאון הגדול קיבלה את פניו בחיבוק חם, בנשיקה אוהבת, ובשמחה אמיתית של מי שמקבל בן אהוב שחזר הביתה.

הבחור לא רק שב לעולם התורה, הוא פרח וגדל להיות תלמיד חכם מובהק, מחבר ספרים ומאור לדורו.

וכך כתוב בתנא דבי אליהו:
"מעיד אני עליי את השמים ואת הארץ שיושב אני ומצפה להם לישראל יותר מאב לבנו ומאישה לבתה שיעשו תשובה",
כלומר, הקדוש ברוך הוא מתגעגע אלינו יותר מאם לבתה, יושב ומחכה בערגה ובהשתוקקות שנעשה אליו צעד קטן כחודו של מחט, ואז הוא יפתח לנו פתח רחב כפתחו של אולם.

"לא משנה לאן הגעת, לא משנה מה עשית, אני מחכה לך",
כמה מהדהדות הן המילים.