"יש לי כאן ילד בן 3", נשמע לפתע קולה של האישה במחנה הריכוז | הרב יהונתן ענבה

אם היינו מתבקשים להצביע על מי שבעינינו הוא סמל האמונה, ללא ספק היינו בוחרים באברהם אבינו.

מי שעבר עשרה ניסיונות, שנזרק לכבשן האש, שעזב הכול והידרדר לחיי עוני; מי שבני משפחתו נלקחו בשבי והוא עדיין ערירי, ומי שגם צֻווה על שחיטת בנו, הוא הסמל והבסיס הרחב שעליו נשען כל יהודי מאמין.

ואם היינו נשאלים מה המוטיב שליווה אותו כל חייו?
 אין ספק, זה המבט קדימה, הידיעה שיש מחר והוא יהיה טוב יותר, ההתבוננות שנתנה כוח שלא ליפול, ותמיד לזכור: ה' איתך בכל מצב.

ועל אברהם אבינו העידה התורה: "והְֶאֱמִן בַּה' ויַּחְַשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

במשך כל ההיסטוריה היהודית, האמונה היא מה שהחזיק אותנו כשהכול התמוטט מסביב:

ערב פסח, מחנה ריכוז. האדמו"ר מבלאזוב מנסה לעודד ולהחיות את רוחם של יהודי המחנה תשושי הרוח: "עוד כמה ימים פסח! חייבים לחשוב איך נאפה מצות?"

"מצות? כאן? עכשיו?" היהודים כבר לא מאמינים שיש סיכוי.

הרבי החליט לגשת למפקד המחנה ולהציע לו עסקה: "נוותר על האוכל שלנו לשבוע, תן לנו קמח ואישור לאפות מצות".

המפקד חשב: "יהודים מוכנים למות מרעב? בסדר". האישור ניתן. אווירה של התרגשות מילאה את המחנה.

בעיצומה של מלאכת האפייה, התפרץ פנימה המפקד: "כפויי טובה!"

התברר שהתפרסמה כתבה על הסבל של היהודים במחנה. "אני נותן לכם קמח ואתם מתלוננים?!" הוא הכה, שבר ורמס כל פיסת מצה שמצא.

הוא הלך לרבי והכה אותו עד שהרבי איבד את ההכרה.

שעות עוברות. מגיע ליל הסדר. הרבי התעורר לקול בכי. סביבו יהודים יושבים בייאוש מוחלט.

"למה אתם בוכים?" שאל. "ליל הסדר! צריכים לשמוח!"
, "עם מה? אין מצות, אין יין, אין כלום..."

הרבי חייך, פתח את כף ידו וחשף חתיכה קטנה של מצה שבורה. "מי אמר שאין?"

ליל הסדר התחיל. כשהגיעו למוציא מצה, הציע הרבי לעשות הגרלה כדי להחליט מי יאכל את המצה.

כל הנוכחים מיד הצביעו על הרבי כמי שצריך לזכות במצווה.

חוץ מאישה אחת.

"יש לי כאן ילד בן שלוש שמעולם לא טעם מצה בליל הסדר", נשמע קולה החרישי. "יום אחד המלחמה תיגמר, איך הוא יזכור מה זה להיות יהודי?"

כולם התרגשו והוחלט לתת את המצה לילד.

השנים חלפו, המלחמה נגמרה, הרבי הגיע לארה"ב, ושם הקים מחדש את הקהילה שלו.

ערב אחד, הגיעה אישה שביקשה להיכנס לחדר הרבי. השמש הסביר לה שזה לא הזמן, אבל היא התעקשה.

"הייתי עם הרבי במחנות", היא אמרה. "אני חייבת את עזרתו".

הרבי שמע את זה והורה להכניסה מיד.

היא נכנסה והתחילה לספר:

"כבוד הרב, אני אלמנה ומציעים לי שידוך עם אדם שאני לא מכירה, ואין לי דרך לברר מי הוא. חשבתי שאולי הרבי מכיר אותו?"
 "מה שמו?" שואל הרבי. והאישה עונה: "ישראל שפירא".

"אני מכיר אותו", אמר הרבי בחיוך רחב. "תוכלי להיפגש איתו ולהחליט בעצמך".

האישה הגיעה לפגישה, ולפתע היא ראתה מולה את הרבי.

הוא הביט בה ואמר: "אני ישראל שפירא. ואם תסכימי, אשמח שנקים ביחד בית בישראל".

האישה לא האמינה: "אבל... כבוד הרב... אני אישה פשוטה..."

הרבי השיב בביטחון: "אישה שהתעקשה להביא מצה לילד שלה בתוך המחנות, מתוך אמונה טהורה שהוא עוד יגדל וישמור מצוות, ראויה להיות אשת הרבי".

השניים באו בברית הנישואין.

אותו הילד שאכל את המצה המשיך את שושלת אביו החורג וישב על כס האדמו"רות.

רבותיי, מי שמאמין באמת, יודע: הבורא מלווה אותנו בכל מקום. ומחר תמיד יהיה יום חדש.