בעלי נכשל בטסטים ולא מוכן לחזור ללמוד. האם עליי לעודד אותו?

מה קורה כשבן אדם מרגיש שהוא נכשל? האם צריך לנסות לעודד אותו - או לתת לו את המקום שלו עם עצמו?
אני אפרט: בעלי ניסה מספר פעמים, לפני שהכרנו, להוציא רישיון נהיגה. הוא עבר מעיר לעיר - ונכשל בכמה וכמה טסטים. הדבר גרם לו להתייאש, ועכשיו הוא לא רוצה לנסות בכלל. רק מבקש שאתפלל עליו.
מה לעשות? להתפלל בלי להגיד לו מילה?

כאשר אדם נכשל שוב ושוב - הכאב האמיתי איננו רק בתוצאה, אלא בתחושת האובדן של הערך העצמי.
הוא כבר לא שואל "איך אני אעבור את הטסט?", אלא "מה זה אומר עליי - שאני לא מצליח?"

באותו רגע, המוח סוגר את הדלת לכל ניסיון נוסף - לא מתוך עצלות, אלא מתוך הגנה נפשית.
הוא אומר לעצמו: עדיף לא לנסות - מאשר להיכשל שוב.

אם תנסי לעודד אותו במילים ("אתה כן תצליח", "אל תוותר") - הוא ישמע, אולי לא במודע, ביקורת נסתרת: "היא מצפה ממני לזוז..." לכן הוא אפילו מעדיף לא לקבל עידוד.

אבל אם תתני לו מרחב שמכיל את הפצע, בלי דחיפה, רק בנוכחות עם חיבה - זה יאפשר לו להרגיש שלא הערך שלו מותנה בהצלחה.

העידוד העמוק ביותר - הוא לא לעודד את ההישג, אלא את האדם.
לא "אתה תעבור בסוף", אלא "אני איתך תמיד".
לא "תנסה שוב", אלא "אני מבינה כמה זה היה קשה".

כשאדם מרגיש שיש לו בית שבו הוא לא נמדד - שם מתעורר הרצון לזוז.
דווקא כשיש אהבה שאינה לוחצת, הנפש נרפאת, והאדם מוצא בתוכו את הכוח לחזור ולנסות - לא כדי להוכיח, אלא כדי לחיות.

אנחנו לא רוצים שהוא ייבנה 'חומת מגן' - מנגנון הימנעותי - סביב הקושי והכישלון שלו.
לא מפני שהוא לא רוצה להצליח, אלא כי הוא לא מסוגל לשאת את הסיכון להיפצע שוב.

לכן עידוד ישיר ("תנסה שוב, תאמין בעצמך") - לא תמיד מועיל.
מדוע? כי הוא חווה אותו כקריאה להתעמת עם הפצע שעדיין מדמם.

כל מילה של דחיפה - גם אם נובעת מחיבה והערכה - נשמעת בתוכו כהאשמה נסתרת: "היא לא מבינה כמה כואב לי..."

לכן, במקום עידוד - צריך נוכחות.

לסיכום: הכישלון פגע לו באמון בעצמו. הדחיפה שלך - גם אם טובה - עלולה לערער את האמון שהוא רוצה להשיב. אבל הקבלה שלך, ללא תנאי, בונה לו מחדש את הקרקע הפנימית שממנה הוא יקום.

כדי שלא תאבדי את ההערכה אליו - נסי להפריד בין "האדם" ל*"מצבו"*.
הוא לא "אדם חלש" - אלא אדם שנמצא במצב חלש.
הוא לא ויתר על החיים - הוא פשוט לא מצא כרגע דרך לגעת בכוח הפנימי שלו בלי שיכאב.

חשוב להמשיך לפעול, לעשות דברים יחד, חוויות משותפות וכדומה - לא להפוך את 'הנפילות' לחזות הכול.

לסיכום:
הכישלון פגע לו באמון בעצמו.
הדחיפה שלך - גם אם טובה - עלולה לערער את האמון שהוא רוצה להשיב.
אבל הקבלה שלך, ללא תנאי, בונה לו מחדש את הקרקע הפנימית שממנה הוא יקום.

כדי שלא תאבדי את ההערכה אליו - נסי להפריד בין "האדם" ל*"מצבו"*.
הוא לא "אדם חלש" - אלא אדם שנמצא במצב חלש.
הוא לא ויתר על החיים - הוא פשוט לא מצא כרגע דרך לגעת בכוח הפנימי שלו בלי שיכאב.

חשוב להמשיך לפעול, לעשות דברים יחד, חוויות משותפות וכדומה - לא להפוך את 'הנפילות' לחזות הכול.