המלאכים לא ידעו, אבל האדם כן: הסוד הגדול שמאחורי השמות בבריאה

תפקיד נתינת השמות בבריאה ניתן לאדם הראשון, כפי שמעידה התורה הקדושה:
 "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה".

המדרש מבאר את עומק משמעות קריאת השם, ומתאר התרחשות שמיימית־רוחנית שהתרחשה במקביל לבריאת האדם:
 "בשעה שביקש הקב"ה לברא את האדם, נמלך הקב"ה במלאכי השרת ואמר להם: 'נעשה אדם?'
 אמרו לפניו: ריבון העולמים, 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו'?
 אמר להם הקב"ה: 'אדם זה שאני מבקש לברוא בעולמי, חוכמתו מרובה משלכם'.

מה עשה? כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירם לפניהם.
 אמר להם למלאכי השרת: 'מה שמותן של אלו?' ולא היו יודעים.

וכיוון שברא אדם הראשון, כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניו.
 אמר לו: 'מה שמותן של אלו?'
 ואמר אדם הראשון: 'לזה נאה לקרותו סוס, ולזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו גמל, ולזה נאה לקרותו שור, לזה נאה לקרותו נשר, ולזה נאה לקרותו חמור...'

אמר לו הקב"ה לאדם: 'ואתה מה שמך?'
 אמר לו: 'אדם. מפני שנבראתי מן האדמה'.
 אמר לו: 'ואני מה שמי?'
 אמר לו: 'א־דני, שאתה אדון על כל בריותיך'..."

המדרש נותן לנו הצצה לדיאלוג המופלא בין הקב"ה למלאכים, שדרכו אנו מגלים כי האדם, יציר כפיו של בורא העולם, כוחו גדול אפילו יותר משל המלאכים.

הוא יודע לקרוא בשמות כל החיות הסובבות אותו, הוא מעניק שם לעצמו, ואם לא די בכך - הוא זה שקורא לראשונה בשמו של הבורא, שברא גם אותו.

מהמדרש נראה שקריאת השם זו חוכמה גדולה, שהרי רק בטענה זו לבד סתם הקב"ה את פיהם של המלאכים. קריאת שם זו חכמה עילאית שניתנה לאדם בלבד, ועניינה קביעת מהות הדבר.

השם למעשה מורה על המהות הפנימית האמיתית של כל נברא ונברא, ואינו רק כינוי או סימן זיהוי מזדמן.