"אבא, אני לומד תורה עם הקב"ה": במלאות שנתיים לטבח הרב אריה רוטנברג בראיון בלעדי

יש רגעים בחיים שבהם העולם כולו נעצר, והזמן מתחלק לפני ואחרי.
 השבעה באוקטובר הפך להיות תאריך כזה עבור אלפי משפחות בישראל. עבור הרב אריה רוטנברג, אב ל־14 מירושלים, התאריך הזה סימן את תחילתו של מסע כואב ומעמיק בין אבדה לתקווה ובין ייאוש לאמונה. כשהוא מספר את סיפורו, מילותיו חודרות ישר אל הלב.

אתה זוכר את הבוקר ההוא, של השבעה באוקטובר?
 "בשבעה באוקטובר קמתי בבוקר. בסביבות שמונה ומשהו היו אזעקות. הייתי עם הבן הקטן שלי בסלון. כדי שלא יפחד, אמרתי לו: 'ידידיה, תשמע, אתה יודע מה זה השריקות האלה? הולך להיות שמחת תורה סופר שמח. אפילו בשמיים שורקים'. ככה אמרתי לו. אבל אחרי ששמענו את הבומים של היירוטים, כבר אי אפשר היה להגיד את זה".

בנו של הרב אריה, נועם אלימלך, היה באותן שעות בפסטיבל הנובה שנערך סמוך לגדר ברצועת עזה. ככל שהשעות חלפו השמועות על הפשיטה ההמונית של המחבלים הארורים לשטח ישראל החלו להגיע גם אליהם, ושם גם החל לקונן החשש שאולי גם בנם נרצח בטבח האכזרי.

כמה זמן נמשכה חוסר הודאות?
 "היינו יומיים שלמים באי־ודאות. עשינו בלי סוף טלפונים. אפילו התקשרתי לאבו כביר. ביום שני בערב, הייתה בבית הכנסת עצרת חיזוק ותפילה בשבילו. התפללנו שנקבל אותו חזרה חי. אחרי העצרת חזרתי הביתה עם הבן שלי. אני הלכתי יותר לאט כי דיברתי עם עוד אנשים, והבן שלי הספיק בינתיים להגיע הביתה לפניי. כשהגעתי ראיתי אותו מחכה לי מחוץ לבית. הוא ניגש אליי ואמר לי: 'אבא, הגיעו שני חיילים'. זה הספיק לי בשביל לדעת שהוא נהרג. החיילים הגיעו הביתה, שואלים אם כולם בבית. כולם כבר הבינו שאם מגיעים חיילים, זה סימן שזה זה".

הייתה לך הרגשה שזה יהיה הסוף?
 "אני חלמתי עליו עוד לפני שנודע לי שהוא נהרג. הוא פתאום הופיע לבוש כמו בחור ישיבה, עם חליפה, בלי כובע, מחויך לגמרי, כמו ששנים רבות לא ראיתי אותו ככה. והוא אמר לי: 'אבא, אל תדאג לי, אני במקום טוב, אני לומד תורה עם הקב"ה'. והייתה לו ביד גמרא שעשויה מזהב. היות ואני יודע שיש משמעות לחיים, שיש משמעות שהוא נמצא קרוב לקב"ה, הקב"ה קרא לו: 'בוא, בוא ללמוד איתי, ואני אסביר לך הכול'. הרגיע אותי, וגם כאב לי".

איך ממשיכים לחיות אחרי אובדן כזה?
 "דבר ראשון, להנציח אותו זה להמשיך את החיים. שלא יקרה מצב שבגללו החיים נעצרים. ברור שהחיים מקבלים ממד אחר. תתאר לעצמך רכב שנוסע 120 קמ"ש, ושמים בתוכו אבנים בבגאז'. הוא ממשיך לנסוע, אבל הוא נוסע יותר לאט. למה? כי יש משהו כבד. צריך לדעת שהחיים כרגע יותר כבדים, אבל ממשיכים".

ואיך באמת אתה מנציח אותו?
 "אני עושה פעילות קירוב רחוקים לעילוי נשמת הבן שלי. אני מגיע לכותל המערבי, מדבר עם אנשים, מספר להם על הבן שלי, על הניסיונות שהיו לי איתו, ונותן להם תובנות לחיים. אנשים רואים שיש פה אב שכול עם ראש על הכתפיים, שיודע מה שהוא מדבר. לפעמים תוך כדי שיחה אני מתחיל לבכות עם אנשים. גם היום, אחרי כמעט שנתיים. אנשים פשוט באמצע עוצרים, מחבקים אותי וממשיכים לדבר. אנחנו עם נהדר".

יש מסר שאתה רוצה להעביר לקוראים?
 "אנחנו עם נפלא. אם אנחנו נדע לכבד כל אחד מאיתנו, וגם את עצמנו, בגלל עצם העובדה שאנחנו בריאה של הקב"ה, אז אנחנו נוכל לחיות חיים יותר טובים ויותר נחמדים. רק כך נוכל להבין שהקב"ה הוא אב הרחמים, אבא של כולנו שרוצה טוב לכולנו. רק צריך להסתכל בגובה העיניים ולאהוב כל אחד באשר הוא".

כמו הורים רבים בשנתיים הקשות של המלחמה, גם הרב אריה נאלץ והצליח לעשות את הבלתי אפשרי: לקחת את הכאב הכי גדול שיש ולהפוך אותו לכוח מחבר ומרפא.