"חטאתי, טעיתי": הרב אייל אונגר מסביר את המשפט הקצר שמסוגל להפוך את חייך

מהות התשובה היא לא לטשטש את המציאות, אלא לומר - כן, "חטאתי, טעיתי".
המילים חטאתי, טעיתי הן ההכרה הראשונית שבה האדם מוכן להפסיק לברוח מעצמו ולהביט באמת. לא קל לומר אותן. הן מחייבות ויתור על הכבוד, על גאווה ועל צורך להצטייר תמיד כמושלם. יחד עם האי-נעימות, דווקא כאן טמון השורש של כל גדילה.

זו הבגרות: ילד מטבעו מאשים אחרים - "הוא התחיל, היא אשמה". הבוגר יודע להצביע פנימה - "אני נושא באחריות". זהו המעבר מן הילדות לנפש של אדם יוצר, מי שמוכן לשאת בתוצאות של מעשיו וללמוד מהן.

זה השינוי. שינוי איננו קורה כאשר אנו מייחלים לו, אלא כאשר יוזמים אותו. שינוי מתחיל בהודאה: מה שעשיתי עד עכשיו לא היה נכון. ברגע שמפסיקים לייפות ולהסביר, מתפנה מקום בנפש ל... דרך חדשה. ההכרה בטעות היא כמו חריש באדמה - רק אחרי שהוא קורע את השטח הישן, אפשר לזרוע בו זרעים חדשים.

זו האחריות. האחריות היא לא רק להודות, אלא גם לשאול: מה עלי לעשות אחרת? לקחת צעד ממשי: לתקן עוולה, לשנות דפוס, להציב גבולות, לבקש סליחה. האחריות הופכת את הווידוי הפנימי למעשה שמתקן את העולם ואת היחסים.

זו השמחה. אולי זה נשמע הפוך - איך אפשר לשמוח כשמודים בכישלון? אבל דווקא שם טמונה השמחה הגדולה, כי ברגע שאדם מודה באמת ומתקן, הוא מרגיש חירות פנימית. הוא כבר לא צריך להעמיד פנים, לא להסתתר ולא לברוח. זו תחושת הקלה עמוקה, שמביאה שמחה אמיתית: שמחה של אמת, של התחדשות, של חיבור מחודש לעצמו ולאחרים.

המשפט חטאתי, טעיתי - זו הבגרות, זה השינוי, זו האחריות, זו השמחה.
זו לא סיסמה, אלא מפת דרכים. כך הופכים את החולשה למנוף צמיחה, את הכאב לכוח, ואת חיי היומיום למסע של אמת... אל... האמת.