פרשת השבוע מלמדת אותנו על עבודת ה' אמיתית

יש פסוק בפרשה שקשה לעבור עליו בשתיקה:
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח, מז)

שימו לב - לא כתוב שהבעיה הייתה שלא עבדת את השם.
עבדת, אבל בלי שמחה. בלי לב. כאילו זו מטלה ולא זכות.
וזה בדיוק מה שהתורה מזהירה:
העונש מגיע לא בגלל שעזבת - אלא כי עבדת בלי לב שמח.

וכאן מגיעה שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו, במיוחד בימים של חודש אלול:
האם אני עובד את ה' בשמחה?
האם התפילה שלי באה מתוך קשר פנימי?
האם אני זוכה להרגיש משהו - או שרק "עושה את מה שצריך"?

ואז כדי להמחיש עד כמה הנקודה הזו מהותית, הנה סיפור מרגש:

אדם פשוט, בעל בית, נכנס פעם אל אחד מגדולי ישראל -
והתלונן: "כבוד הרב, אני משתדל לקיים מצוות, אבל אני מרגיש יבש. אין לי חיות. מה עושים?"

הרב הביט בו ושאל:
"איך אתה מרגיש כשאתה גומר לשטוף את הרצפה בבית?"

"אם היא נקייה, אני מרגיש טוב," ענה האיש.
"אז למה כשאתה מניח תפילין אתה לא מרגיש טוב?" שאל הרב.

הוא שתק.

הרב המשיך:
"כי כששטפת את הרצפה - ראית תוצאה.
אבל כשתפילין הפכו להרגל - שכחת שזה רגע שאתה עומד מול מלך מלכי המלכים.
תחזיר את ההבנה הפשוטה הזו - והשמחה תגיע לבד."

האיש חזר לביתו, והחל לומר "מודה אני" כל בוקר בקול רם.
בלי הרבה דרשות. רק בכוונה. רק באמת.
אחרי תקופה חזר לרב ואמר: "אני לא אותו אדם.
הרגשתי שאפילו אם לא הייתי מספיק כלום ביום - המילים האלה מחזיקות אותי."

הקב"ה רוצה את הלב שלך. לא את השלמות שלך.
והשמחה היא הכלי שבו הקשר הזה נבנה.

הגיע הזמן להפסיק "לסמן וי" על מצוות.
הגיע הזמן להתחיל לחיות את הקשר עם השם - עם חיוך אמיתי, עם הודיה בלב.

אפילו מעשה קטן. אפילו ברכה אחת ביום.
כשהיא באה מהלב - היא משנה את כל החשבון.

ובימים האלה, לקראת ראש השנה, זה בדיוק הזמן לתקן, לא רק את המעשים - אלא גם את הגישה.

וכמו שהפסוק אומר:
"עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה"
ומי שיעבוד כך - יזכה ששערי שמים ייפתחו לו בלי גבול.