"מודה אני": התפילה הקצרה של הבוקר עם הסוד הגדול

כולנו פותחים את היום במילים הפשוטות והמרגשות: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". תפילה קצרה, אך בעלת עומק עצום.

מעניין לדעת כי תפילה זו אינה נזכרת בתלמוד ואף לא בסידורי הראשונים והגאונים. היא מופיעה לראשונה רק בספר "סדר היום" שחיבר המקובל רבי משה בן מכיר בצפת במאה ה־16. למרות היותה מאוחרת יחסית, היא הפכה לאבן יסוד בחיי היהודי, עד שכל ילד לומד לומר אותה מיד כשפותח את עיניו.

עניינה של התפילה פשוט אך עוצמתי: עם בוקר, האדם מתעורר ומודה לקב"ה על כך שנשמתו חזרה אליו. שנת הלילה מדומה למצב של חוסר הכרה, שבו הנשמה מופקדת בידיו של הבורא. בבוקר, כשהיא חוזרת - זהו חסד אדיר שיש להכיר עליו תודה.

במודה אני אין אזכור של שם ה', כדי שנוכל לאומרה מיד עם ההתעוררות, עוד לפני נטילת ידיים, רגע אחרי הנשימה הראשונה של הבוקר.

שורש הרעיון טמון כבר בפסוק מתהלים: "בידך אפקיד רוחי" (פרק לא, ו). חז"ל במדרש תהלים הרחיבו: החזרת הנשמה בכל בוקר רומזת על התחייה העתידית. כשם שכל יום אנו קמים מחדש ומקבלים את נשמתנו בחזרה, כך אנו מאמינים בתחיית המתים ובגאולה שלמה.

המדרש אף מוסיף רובד עמוק יותר: עצם העובדה שעם ישראל שורד בגלויות הארוכות ומשכים מדי יום ליום חדש, היא ההוכחה שהקב"ה נאמן גם לגאולה הגדולה - "כמו שאתה מחדש אותנו לבקרים בגלות, כן תחדש אותנו בבוקר של גאולה".

כך הופכת תפילת "מודה אני" ממילים פשוטות של הודיה אישית - לסמל של אמונה כללית, המחברת בין היום־יום שלנו לבין התקווה הגדולה לגאולה השלמה.