אלול בפתח: למה ההתלהבות נעלמת עם הזמן ואיך לא לאבד את התקווה?

כתוב בתורה: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה".
אבל אם שמים לב טוב יש כאן משהו מעניין.
בהתחלה כתוב "מראשית השנה", עם ה"א הידיעה.
בסוף "עד אחרית שנה", בלי ה"א.
מה קרה? למה פתאום נעלמה הה"א?

אז זהו, שיש כאן רמז גדול, ואפילו קצת כאב.

בהתחלה בוא ניקח למשל את חודש אלול האדם נכנס לימים האלה עם תקוות גדולות. הוא מתכנן להשתנות, לשנות כיוון, להתחיל דף חדש.
הוא אומר לעצמו: "השנה הזאת תהיה השנה שלי. לא עוד אותה שגרה, לא עוד אותם נפילות. אני הולך להשתדרג!"
ולכן זה נאמר: "מראשית השנה" זו לא עוד שנה, זו ה-שנה. עם הדגש. עם כוונה.

אבל כשמגיע סוף השנה חודש אב פתאום מגיעה ההתפקחות.
ההבטחות נחלשות, ההתלהבות דועכת, והשנה... ובכן, היא נראית כמו כל שנה אחרת.
אותם הרגלים, אותם מאבקים, אותה מציאות.
זו כבר לא "השנה"
זו פשוט עוד "שנה" שעברה. בלי ה"א. בלי הדגשה.
ומכאן "עד אחרית שנה".

למה זה קורה?

כי האדם, כך אומרים, לא משתנה בקלות.
הוא אסור בשרשראות של הרגלים, כבול למה שהוא היה אתמול ושלשום.
לפעמים זה מגיע לרמה כזו, שהוא מרגיש שהשמיים עצמם סגורים בפניו.
שגם הקדוש ברוך הוא חלילה לא מאפשר לו באמת להשתנות.
התחושה היא: "אין לי סיכוי. זה חזק ממני".

אבל כאן באה הנקודה החשובה:

נכון, לא תמיד אפשר להפוך עולמות.
לא תמיד מצליחים לעשות שינוי מהפכני.
אבל תמיד תמיד! אפשר לקחת צעד אחד קטן.

לא חייבים לעשות הכול.
מספיק להזיז את המחוג בקטנה: להתחזק במשהו קטן.
לקבל החלטה אחת טובה.
לכבד יותר. לדבר פחות לשון הרע. לברך בכוונה.
זה הכול.

ובזה יש לך בחירה חופשית.
וזה מה שהקדוש ברוך הוא מבקש.
לא שינוי מהקצה לקצה אלא תנועה. התקדמות. רצון.

והשנה הבאה? אולי היא כבר תהיה "השנה".