הרב זמיר כהן: "אל תשמור בבטן, שיחה אחת יכולה לשנות את כל התמונה"

עולמו הרגשי של האדם עלול להיות שדה קרב שקט, כזה שאיש לא שומע את קולו אך הוא בוער בתוכו יום ולילה. פחדים, דאגות, לחצים נפשיים או מצוקה בריאותית שמוסתרת מהעין, כל אלה נוטים להצטבר במחשכים של הנפש.

בסדרה מתוך שיעוריו האחרונים מעלה הרב זמיר כהן נקודה עמוקה ומעשית כאחד. הדיבור מרפא. לדבריו, כאשר האדם בולע את כאבו ונועל את פיו, הוא לא רק סובל אלא מחמיר את הסבל.

"כשאדם שומר רק לעצמו את הכאב שיש לו, את הדאגות שיש לו, זה לא רק קשה, זה עלול להזיק לו" מסביר הרב כהן.
"הוא לא מספר לאחרים כי לא רוצה להדאיג את ההורים, את בן או בת הזוג, את החברים. אבל בסופו של דבר, הוא נשאר לבד עם זה וזו טעות"

השחרור שבמילים

הדיבור, כך לפי ההדרכה הרוחנית של הרב כהן, איננו רק דרך לתקשר אלא כלי לפריקת לחצים נפשיים.

"לא צריך לספר לכל העולם", מדגיש הרב, "אבל אדם כן צריך לפרוק את מה שעל לבו. עצם הדיבור נותן רגיעה פנימית, אפילו בלי שמקבלים מענה מידי. עצם ההבעה היא כבר סוג של שחרור"

ולפעמים גם תשובה

הרווח אינו רק רגשי. פעמים רבות מסביר הרב כהן, השיחה עם אדם אחר מייצרת זווית חדשה.
"כשאדם משתף, ייתכן שישמע עצה טובה, פתרון שהוא לא חשב עליו. הוא עצמו מגזים בתפיסת הבעיה, מרגיש שהאסון גדול. אבל כשאחרים שומעים, הם מרגיעים אותו. פתאום מתברר שהכול נראה גרוע רק בדמיון שלו"

הבהלה מתחלפת בפרופורציה. הלחץ מקבל שם. והאדם מרגיש שהוא כבר לא לבד.

לא כל שיחה עם כל אחד

הרב כהן מסייג. אין הכוונה לחשוף פרטים אישיים באקראי או לדבר לשם דיבור. צריך לבחור באדם חכם, עדין, בעל לב מבין. ובמקרה של עניין נפשי עמוק, גם כתובת מקצועית ראויה.

אבל המסקנה ברורה. הלב אינו נועד להחזיק הכול לבד. השיתוף, כשנעשה נכון, הוא לא סימן לחולשה אלא מעשה של אומץ, תבונה ואמונה בכוחם של קשר אנושי ודיבור כן.