"אני אוהב אותו, אבל קשה לי להרגיש שהוא באמת שלי"

זוג שמתמודד עם בעיה קשה, ילד מיוחד, והאבא אומר: "אני אוהב אותו, אבל קשה לי להרגיש שהוא באמת שלי."
מה עושים - איך מגיבים?

זו אמירה עמוקה וכואבת מאוד, והיא חושפת קושי רגשי של האב להתחבר לילד המיוחד. התחושה ש"הוא לא שלי" נובעת פעמים רבות משברון לב מול הילד שלא עונה על החלום ההורי. יש כאן גם חוויה של אובדן - אובדן הילד שדמיינו.

אז מה הפתרון?

דבר ראשון - הכרה ברגש בלי שיפוטיות.
לומר לאבא שמותר לו להרגיש כך. זו לא עדות לכך שאינך אבא טוב - זו תגובה אנושית למציאות קשה. הכרה ברגש בלי אשמה היא שלב ראשון לריפוי. כשלא נלחמים ברגש - אפשר לעכל רגש. כאשר נלחמים ברגש - לא מעכלים אותו, והוא מאיים הרבה יותר.

עצם הדיבור עם האשה יכול לעזור. ופעמים האשה יכולה לומר לבעלה שהיא מבינה אותו, ושזה הגיוני מה שהוא מרגיש - אבל קשה לה לשמוע את ההרגשה שלו, לא כי היא לא הגיונית, אלא כי זה מכניס אותה לקונפליקטים. ולכן, כמו שהיא מקבלת מה שהוא מרגיש - הוא יקבל מה שהיא מרגישה. והוא ידבר עם רב או איש מקצוע - לעכל, לעבד, להפנים את הכאב...

נושא נוסף שיכולים מדי פעם בני הזוג לדבר עליו:
האשה תעזור לבעל - אבל לא בצורה אובססיבית. אלא החלטה משותפת שרק פעם בשבוע היא תעזור בשינוי נקודת המבט. פעם בשבוע - שיחה של 5 דקות בעניין זה:
"פינת 5 דקות של שינוי מבט".
במקום לראות את הילד דרך הפער ("מה הוא לא") - לנסות לראות אותו דרך הייחודיות שלו ("מה הוא כן"). אפשר לרשום, במקרה שאנו מדברים עליו כעת, פעם בשבוע תכונה אחת או רגע אחד יפה שהיה עם הילד - גם אם הוא קטן.

עוד נקודה חשובה:
תעזור האשה לבעלה לעכל ולהפנים את המצב - כאשר הוא לא יהיה יותר מדי ביחס כלפיי הילד, יחס של טיפול מול המוסדות או הדברים הטכניים שיש לטפל בהם. הרבה אבות מרגישים מרוחקים - כי רוב יחסי הגומלין עם הילד הם סביב טיפולים, בעיות או ניהול. כדאי לקבוע זמן קבוע שבו האב והילד עושים משהו מהנה יחד: משחק, טיול קטן - אפילו 5 דקות ביום של חיבוק וסיפור.

דבר נוסף שחשוב בעניין זה:
שבני הזוג - למרות הפערים בקשר עם הילד - בכל אופן לא תשפוט האמא את בעלה... אלא תיתן לו את הקצב שלו, את החיבור שלו. זו דרך ארוכה - אבל יחידה. הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה. הדרך הקצרה - היא פשוט לא דרך. היא לחץ מגביל. נכון, קשה לאשה - והיא צריכה עזרה בעניין זה שהיא בקצב אחר מבעלה, וצריכים לדבר על זה בפעם אחרת. אבל לגבי הבעל - זו הדרך שלו, זה הקצב שלו. לא להאיץ - זה המסלול.

לא לנסות "לכפות אהבה". אהבה נבנית מהכרת הטוב ומרגעים קטנים. כל התקדמות, גם אם איטית, היא הישג. כל התקדמות - אפילו איטית - היא לא עדות שזה יהיה קצב ההתקדמות כל הזמן. זה קצב ההתקדמות כעת - וזה לא יהיה כך כל הזמן.