"אני ירושלים": קול שובר לב מן האבנים הדוממות

פעם חשבתי ששום דבר לא יוכל לגעת בי. עמדתי איתנה, עטופה חומות, מבוצרת באמונה, לבי זהב - ובתוכי בית ששכינה בו שורה. כך הייתי. כך אהבו אותי. כך בניתי את שמי.
אבל אז - זה החל להתפורר. לא ביום אחד. לא בצעקות. בהתחלה - רק דממה. קצת הסתרה. קצת שקרים שהתגנבו בין הרחובות. ואז זה התעצם - הפך לשנאה, הפך לפירוד. שוחד, קלון, פחד ברחובות.

אמרו לי שזה יעבור. שזו תקופה. שאני מדמיינת. אבל בלבי ידעתי - זה אמיתי.
צעקתי. התרעתי. התחננתי אליהם: אל תמרדו. אל תשכחו. אל תחללו את מה שקדוש בכם.
אבל הם לא הקשיבו.
הם סובבו את ראשם, הפנו לי עורף. ולבסוף - העלו אותי על מוקד.

וראיתי. ראיתי את מה שניסיתי למנוע - קורה. ראיתי איך בוכים עליי - אבל מאוחר מדי.
היו רגעים שחשבתי שזה הסוף. שאהפוך לזיכרון רחוק, שמה שהיה - לא ישוב עוד.

אבל אז - משהו בי סירב להישבר. נזכרתי בהבטחה.
כי אני - איני אדם, איני חלום, איני סיפור חולף.
אני ירושלים.

כן, זה הייתי אני כל הזמן. זה אני שעקבתי אחריכם, שעמדתי מהצד - והמתנתי.
כל דמעה שזלגה - בנתה בי עוד לבנה. כל תפילה חרישית - נחרתה באבניי.
אני אוספת הכול. שומרת. נושאת בלבי את השבר - ואת התקווה.

וכשכולם אמרו שזה אבוד, שאני כבר לא תשוב לחיים - הסתכלתי עליכם. ראיתי את הילדים. את השבים. את הלבבות הנפתחים. וידעתי: הגאולה כבר כאן. רק פתחו לה שער קטן.

ובתוך הדממה הזאת, רגע לפני הלילה הארוך של תשעה באב, אני לוחשת:
עוד אשוב. עוד אאיר. עוד אפדה את בניי.
תודה שהקשבתם לי.
חתום - ירושלים.