השכנה הצדיקה, והכלה הצעירה שלא ידעה לכבס

"היא לא למדה לכבס - אני ניקיתי את החלונות", כך סיים משה את דבריו לאשתו, מבלי לדעת שכך הוא יאיר את עינינו לדורות.

הרב שמשון פוקס, בדרכו החינוכית והחיונית, מספר סיפור פשוט אך עוצמתי על זוג מבוגר המתגורר בשכונה ותיקה. יום אחד מגיע לשם זוג צעיר - ובמקום לברך אותם באהבה, מתחילה השכנה (אשתו של משה) לבחון את בגדיהם... ואת כישורי הכיבוס של הכלה. "משה, כל הכביסה לבנה - עם כתמים! אולי היא לא יודעת אפילו לכבס... אולי זה יוביל לגט, חס ושלום!"

היא כבר תכננה מחר לגשת ולעזור. ללמד. לשפר.
אבל אז קרה משהו מפתיע. משה חזר ממנחה וראה את אשתו רגועה, יושבת על הספה. "אתה לא תאמין, משה, היא תלתה שוב כביסה - הפעם לבנה כמו שלג. ברוך השם, היא כנראה למדה!"

אבל משה גילה לה את האמת: "היא לא למדה לכבס - אני ניקיתי את החלונות..."

אז מה אנחנו רואים?

לא את המציאות - אלא את העדשות שדרכן אנו מתבוננים בה.

"הבעיה לא הייתה אצל הכלה, אלא אצלך", אומר הרב פוקס בלשונו החמה. "אצלך - בזגוגיות המלוכלכות. במשקפיים השחורות שאת לובשת".

וכאן בא המסר התורני:

"האסון הכי גדול, הבעיה הכי חמורה - זה לא מה שקורה אצל השני. זה שאדם לובש משקפיים שחורות."

ראייה מתוקנת - חיים מתוקנים

המשקפיים דרכן אנו רואים את המציאות - זה הלב שלנו. "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", אומרת התורה. לא תמים במובן של נאיבי, אלא תמים במובן של נקי, צלול, ישר.

במקום למהר לשפוט אחרים, נבדוק את עצמנו. האם אנחנו רואים נכון? האם יש אבק על הלב, לכלוך על הזגוגית?

סיום מתוק לנשמה

המסר של הרב פוקס ברור: לפני שאנחנו ממהרים "ללמד" אחרים איך לחיות - אולי נצחצח קצת את המשקפיים שלנו.

או במילים אחרות: הכביסה לא תמיד מלוכלכת - לפעמים פשוט צריך לנקות את החלון.