"מחסום אחר מחסום - עד שהבנתי: בכלל לא נסעתי למירון"

יום חמישי, כביש 65. שעת צהריים. הרב יוסף דלויה - מרצה, מחזק ואיש רוח מוכר - יוצא לנסיעה פשוטה לכאורה: עליה למירון, כמו אלפים אחרים. אך מה שנראה היה כעוד עלייה לקבר הרשב"י - הפך למסע עומק בלתי צפוי. מסע של נשמות.

"ב־12 ורבע יצאנו", הוא מספר, "עולים בי־65, לוקחים ימינה - בום, מחסום משטרתי. שוטרת מתקרבת, שואלת לאן. אמרתי לה בתמימות: 'למירון'. היא צוחקת: 'אתה למירון? אני למאדים' - וזורקת אותנו ברוורס".

אבל הרב דליה, שרגיל במעברים חדים בין חומר לרוח, לא מתייאש בקלות. "הוצאתי זוהר, ניסיתי להסביר, אמרתי אולי האוטו רשום. רכב שכור - אין לי מושג על הבעלים. הגענו למחסום הבא - שוטר אחר, אותו סיפור. הוא שואל אותי אם עשיתי עדכון גרסה לברקוד...".

לבסוף, אחרי כמה תחנות, מבטים, חיוכים וחיבוקים - הגיע הרגע שבו הכל נפתח: שוטר בשם אריאל, "חמוד כזה", כמו שהרב מתאר, נמס מול גישה אחת פשוטה - אהבת חינם.
"אמרתי לו: כפרה עליך, תסדר לנו מקום חניה. הוא מסתכל, מרים את הגדר, מושך - 'תחנה פה, ליד הניידת שלי'".

הסיפור, שיכול היה להסתיים כאן כעוד סיפור של "שידוך עם שוטר", קיבל תפנית מפתיעה רק בשעות הערב: "בשעה 22:00 קיבלתי הודעה מהשוטר. 'רבי יוסף היקר, חיפשתי אותך ביוטיוב, ראיתי סרטונים שלך... אני עובר תקופה קשה במשטרה, עם עצמי. רציתי להיות היום עם המשפחה בל"ג בעומר, אבל תקעו לי משמרת. הייתי ממורמר. ואז אתה באת, עם החיבוק, עם הנשיקה במצח - ופתאום הכול השתנה'".

המילים של אריאל לא עוזבות את הרב: "הוא כתב לי - 'הבנתי שהמשמרת הזו הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים'. ואז הבנתי - בכלל לא נסעתי לרבי שמעון. כל המחסומים? היו רק כדי שאפגוש אותו. כדי שאגע בלב של יהודי אחד".

הרב דלויה מסיים במילים שמהדהדות בלב:
"עזוב רגע רשב"י בצד... הגעתי ללב של יהודי. אם הגעתי לשם - התפילה שלי התקבלה. כי כשאתה נוגע בלב של מישהו אחר - כבשת את העולם".