צבי יחזקאלי חושף: הקרב האמיתי בין ישראל לחמאס בכלל לא על החטופים

כל שנמשכות השיחות בין ישראל, מצרים, קטאר והמתווכים האמריקנים בניסיון לגבש הסכם הפסקת אש והחזרת החטופים, נדמה כי אחד הנושאים הפחות מדוברים בציבור הוא גם אחד המוקדים המרכזיים למחלוקת אסטרטגית חריפה: ציר מורג.

לפי הערכות מודיעיניות ופרשנות שמספק העיתונאי לענייני ערבים צבי יחזקאלי, המאבק סביב ציר מורג חורג בהרבה מסוגיית המעבר הגיאוגרפי. מדובר בליבה של תוכנית בידול והפרדה שהצדדים כל אחד מסיבותיו נאחזים בה.

עבור ישראל, הסברו של יחזקאלי ברור: הציר המדובר הוא מפתח ליצירת "העיר ההומניטרית" בדרום הרצועה אזור שיופרד מחלקה הצפוני של עזה, שם נמשכת פעילות הלחימה האינטנסיבית. בידול כזה יאפשר לצה"ל לבודד את האוכלוסייה האזרחית, לפנותה מהשטחים המסוכנים, ולהתמקד בטיפול מרוכז בגדודי חמאס בצפון במקביל ליצירת איים של שליטה, פיקוח והעברת סיוע מוסדרת בדרום.

מהעבר השני, בחמאס מזהים את המהלך הזה כאיום אסטרטגי כפול: מצד אחד נתק תודעתי ופיזי בין הארגון לבין האוכלוסייה העזתית, מהלך שיקשה עליו לגייס תמיכה, להפעיל רשתות שליטה, או להשתמש באזרחים כמגן אנושי; מצד שני התקדמות בתוכנית ההגירה מרצועת עזה, רעיון שחמאס רואה בו סכנה קיומית.

לדברי יחזקאלי, בחמאס מבינים שכניעה להסכם כעת תחזק את עמדות ישראל לקראת שלבים עתידיים, ולכן מעדיפים להמתין, להערים קשיים ולהשיג הישגים בשטח במיוחד סביב סוגיית הסיוע ההומניטרי. הסיוע הזה, מבחינתם, הוא הרבה מעבר לצרכים אזרחיים: הוא מאפשר חיזוק שליטה, חיסול מתנגדים פנימיים, והיערכות מחודשת לקראת יום הפקודה.

מעבר לכך, בצד הפלסטיני מנסים לקדם פתרונות קבע, נוסחאות סופיות להפסקת אש כוללת כזו שתשאיר את חמאס כשחקן פוליטי-צבאי פעיל, לכל הפחות ברצועת עזה. זהו תרחיש שישראל הכריזה עליו כבלתי קביל, לאחר התחייבותה הברורה: "השמדת שלטון חמאס".

ובתווך הנושא הכאוב של החטופים. יחזקאלי מציין שהמשא ומתן בעיני חמאס הוא לא רק אמצעי לשחרור אסירים, אלא גם קלף עוצמה תודעתי ומשאבי מול הלחץ הבינלאומי והפנימי. העיכוב במגעים אינו רק תוצאה של מחלוקת על שמות אלא קשור ישירות לשאלות הגדולות של מי ישלוט ברצועה ביום שאחרי.