הלב דופק, הקול עולה: זה הרגע הכי גרוע לחנך בו

כולנו מכירים את הרגע הזה: הילד עושה משהו לא בסדר, אומר דבר לא הולם, ומיד משהו בפנים שלנו רוצה להתפרץ. הלב דופק, הקול עולה, ויש אף שכבר מרימים את ידם חס ושלום.

אבל בדיוק ברגע הזה, כשהכעס עולה בנו כמו גל, הילד שלנו הכי פחות מוכן לשמוע. הלב שלו סגור, ההגנות שלו עולות, והוא בכלל לא במצב לקלוט מה אנחנו מנסים להעביר לו. יותר מזה - הצעקות והכעס שלנו רק יוצרים לו טינה פנימית שיכולה להתפרץ בעתיד.

אז מה עושים? נושמים עמוק ומחכים. כן, זה לא קל, אבל זה עובד. שומרים את ההערה שלנו לרגע אחר, כשהילד יהיה רגוע ופתוח לשמוע. ואז, בקול שקט ובמילים נעימות, אנחנו מזכירים לו מה קרה ומסבירים למה זה לא בסדר.

תוכחה כזאת - שקטה ובזמן הנכון - נכנסת הרבה יותר עמוק מכל צעקה.

לפני עשרות שנים, הגיע בחור צעיר למבחן אצל ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל. הרב קם ואמר: "בוא, נלך ביחד לבית הכנסת הסמוך".

בני הבית לא הבינו. מדוע הרב והבחור הולכים לבית הכנסת? יש מקום בבית...

הרב הסביר בפשטות: "אני עומד לבחון את הבחור. אם הוא ייכשל, הוא יתבייש. ואם אני אצטרך להעיר לו הערה, רק שם, בבית הכנסת הריק, אוכל לעשות את זה בלי שאיש יראה".

אם יש חוק אחד שכדאי לחרות בלב, זה החוק הזה: עם ילדים מדברים רק בקול נמוך, ברוגע ובנעימות. תמיד. גם כשהם מרגיזים, גם כשאנחנו עייפים, גם כשאנחנו בלחץ. והכי טוב - גם כאשר נצרכים להעיר להם, לעשות את זה בפרטיות, בלי עדים מיותרים.