שוב ושוב: אם אנחנו העם הנבחר - למה אנחנו כל כך סובלים?

מהי משמעות המלחמות שיש לעם ישראל? הרי עם ישראל הם העם הנבחר.

שאלת הסבל של עם ישראל, ובפרט הסבל דרך מלחמות, היא מן השאלות הכאובות והעמוקות ביותר בהיסטוריה של האמונה. כיצד ייתכן שעם ה' - העם הנבחר, "בנים אתם לה'" - עובר שוב ושוב מסכת של רדיפות, שנאות, מלחמות, גלויות, שואה, פיגועים, אזעקות, דם ודמע בלי קץ?

השאלה הזו מנסרת בחללו של עולם, מבריאת העולם ועד מלחמות זמננו. אך דווקא משום כך - יש לה שורשים עמוקים בכל הרבדים.

העם היהודי אינו עם ככל העמים. הוא לא נוסד על בסיס טריטוריה, שפה או אינטרס פוליטי, אלא על בסיס ייעוד רוחני. הקב"ה בחר בעם הזה "להיות לו לעם סגולה מכל העמים", מתוך ייעוד של אחריות: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש."

משמעות הבחירה היא לא פריבילגיה - אלא שליחות. כשם שהכוהן אינו חי חיים רגילים, אלא נושא בעול עבודת המקדש, וקדושת חייו דורשת ממנו זהירות, הקרבה ומסירות - כך עם ישראל כולו. הבחירה האלוקית אינה מבטיחה חיים קלים, אלא חיי משמעות. וככל שהמשמעות גבוהה - כן גם הניסיונות והקשיים גבוהים. כי במקום שיש אור גדול - שם גם הצללים חדים.

בתורת הסוד והחסידות מודגש רבות כי מלחמות ישראל הן לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. כל מאבק חיצוני הוא השתקפות של התהליך הפנימי שעם ישראל עובר. כשאנו מותקפים, נדחפים לפינה, חווים סכנה קיומית - זהו רגע של חשיפה. של בירור.

יש כאן מעין 'קריאה' שמזמינה את עם ישראל לבירור פנימי. כשהעולם מתנגש בנו - זו קריאה מהשמים להתעורר, לשאול מחדש מי אנחנו, מה תפקידנו, מה עיקר ומה טפל. מלחמות הן כור ההיתוך שבו מתבררת האמת שלנו. במלחמה אין מקום לחיצוניות. החזית והחרדה מפשיטה את כל השכבות.

יסוד הסבל בעולם נובע מהעדר שלמות. הסבל אינו "יש" בפני עצמו, אלא חסרון. וכשהעולם פועל בניגוד למטרתו - הסבל גובר.

הקב"ה ברא עולם עם תוצאות לטוב ולמוטב. עם ישראל, שנועד להיות נציג השכינה בעולם, משלם מחיר כאשר הוא נסוג מן שליחותו. לא כעונש, אלא כתגובה טבעית של המציאות הרוחנית. כשמכבים את האור - החושך שולט.

ואולם, לא תמיד יש קשר ישיר בין החטא לבין הסבל. לא כל מלחמה היא מעשה חינוכי. לפעמים, דווקא גם הצדיקים הגדולים עוברים קשיים.

האדם מתמודד עם קשיים לא בתור עונש, אלא כדי להגדיל את שכרו.

הייסורים הם מסלול נסתר של צמיחה.

הייסורים אינם "מחיר על חטא" אלא "שכר מקדים" לדבר נעלה יותר - מי שאינו עובר דרכם, לא יכול להחזיק בגדולה ההיא.

כשאדם עובר ייסורים ולא נשבר, אלא מוצא בתוכו אמונה, רצון, תוקף - מידות טובות - אז הוא מגלה את העוצמה, את תיקון האישיות, את הגברת השליטה על הרצון.

כתוב ב"חובות הלבבות" (שער הבחינה): שכאשר יכיר האדם כי ייסוריו הם מיד ההשגחה, ידע כי יש בהם תועלת עמוקה - בין לרפואת הגוף ובין לרפואת הנפש.

אדם שעבר משבר ועמד בו - נעשה אדם אחר. הוא יודע יותר על עצמו, חזק יותר, עמוק יותר. הוא נעשה כלי רחב יותר לברכה, להנהגה, לראייה עמוקה של החיים.

כתב הרמח"ל ב"דרך ה'", שהניסיון - איננו רק בחינה, אלא גם מדרגת קניין: שיקנה האדם בעצמותו מעלות של שלמות, ואחר כך - יאיר באור שונה.

הייסורים אינם עונש - אלא מדרגה.

לא גזירה - אלא קריאה. לא סוף - אלא התחלה. לא להכאיב - אלא להזמין אותך לגדול. לא לבחון אותך - אלא להושיב אותך בכסא חדש: כסא של אדם גדול יותר.

זוהי קריאה קיומית עמוקה - לגדול, להתעצם, להתגלות.

תורת המוסר מלמדת אותנו, שאדם אינו נעשה גדול על-ידי כך שהוא מדמיין דמויות אור - אלא כאשר הוא נעשה מודע לחושך שבו.

לא מספיק שהאדם 'חולם' להיות גדול... אלא הוא גם צריך ללמוד להכיר את הצדדים המתסכלים שלו. הוא מקנא, מתוסכל, משועמם, חסר יצירתיות. הוא צריך להכיר את הצדדים האלה, כדי שהוא יוכל לזהות את הגדולה שיכולה להיות.

הוא צריך להסתכל לפחד שלו, לכעסים שלו - להכיר אותם, לתקן אותם, לא להשלות את עצמו.

לא לרמות את עצמו, אלא להכיר את התסכול, האכזבה והכאב שלו.

כך הוא יוכל להכיר בתכונות, להבין איך מתקנים.

הייסורים הם כמו הזמנה להיפגש עם חלקי הנפש שנסתרים מן העין - החרדות, האשמות, הפגיעות. כל עוד האדם חי בנוחות, הוא לא נדרש לשאול שאלות קיומיות.

אך כשמשבר פוקד אותו - נולדת האפשרות להיוולד מחדש.

הייסורים שוברים את מערכת ההרגלים של האדם. הוא כמו נדחק לפינה, ולא יכול עוד להמשיך להיות 'אותו' אדם.

אנו מרגישים שייסורים זה קשה בגלל שאנו הפכנו את הנוחות לערך, ואת הקושי למעמסה. אבל הנפש של האדם היא עוצמתית, ומה שהיא צריכה - זה לא קלות, אלא משמעות.