
רץ בוואטסאפ

ביום רגיל, בין עשרות ההודעות שזורמות בקבוצות, הופיעה פתאום שורה אחת, פשוטה ומסעירה: "בר קופרשטיין חולץ חי."
לא מדובר בהודעה רשמית. זו לא הייתה הודעת דובר צה"ל. אבל עבור ג'ולי קופרשטיין, אמו של בר - זו הייתה קרן אור. הבזקה של תקווה. דממה נמתחה בבית, והלב - לדבריה - "הפסיק פעימה מרוב התרגשות."
"קיבלנו מלא טלפונים לבדוק אם זה אמיתי," כתבה ג'ולי.
"למרות שלצערי זה לא נכון כרגע, קראנו את ההודעה מאה פעמים. אילו מילים יפות!!! הלוואי, אבא!"
מאות ימים חלפו מאז נחטף בר לעזה. ימים של אי־ודאות, של תפילה, של כאב, של דממה צורבת. אבל דווקא מול הזמן שעובר - ג'ולי בוחרת להגביר את התקווה.
"אז בואו נתייחס לזה כאל תרגיל מוכנות. או כהכנה לנס," כתבה בפוסט מרגש שכבש לבבות.
"וננצל את הרגע הזה לאמירת מזמור לתודה על הניסים שאופפים את עם ישראל, ועל הנס הגדול עם חזרתו וחזרתם במהרה."
בעולם שבו כל רגע מדוד, וכל שעת המתנה נדמית כנצח - יש כוח אחד שמסוגל להאיר את החושך: האמונה.
ג'ולי לא מחכה רק לידיעות. היא מחכה לישועה. היא לא רק שואלת "מתי" - אלא חיה כל רגע כאילו הוא יכול להיות זה שבו ישוב בנה.
בכל לב היא מבקשת - לא רק בשבילו, אלא עבור כולם: לנצל את הרגע הזה, שבו התקווה שוב ניצתת, כדי לומר תודה. תודה על מה שהיה. על מה שיש. ועל מה שיבוא.
מתחילים את השנה עם זכויות של זיכוי הרבים וזוכים בשפע עצום - לחצו כאן >>>
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו