רעידת אדמה? מלחמה? מגפה? מה ה' רוצה ממני?

בעולם סוער ורווי אירועים דרמטיים - מלחמות, מגפות, משברים גלובליים, רעידות אדמה ושינויים פוליטיים וחברתיים חדים - שואל עצמו האדם הירא והמאמין:

האם התורה מצפה ממני לראות בכל מאורע גלובלי מסר שמיימי, "קריאה אלוקית" להבנה, לפרשנות ולהסקת מסקנות רוחניות - או שמא עליי לנהוג בענווה, לא לנסות להבין את דרכי ההשגחה העליונה ולהתמקד אך ורק בתיקון מעשיי האישיים, בלי לפרש את ההיסטוריה ובלי להחיל מסרים ציבוריים על עצמי ועל אחרים?

ובכלל, מהו האיזון הנכון בין התבוננות גלובלית לבין עבודה פנימית? האם עליי "לקרוא את החדשות" כציווי משמיים - או "לקרוא את ליבי" ולשאול רק איפה אני צריך להשתנות?

תשובה:

במהלך ההיסטוריה - ואולי ביתר שאת בדורנו - העולם סוער באירועים דרמטיים: מלחמות, מגפות, רעידות אדמה, תהפוכות פוליטיות, זעזועים כלכליים, סערות חברתיות, וטכנולוגיה שמשנה את פני האנושות בקצב מסחרר. בעידן שבו כל אירוע מצולם, מופץ ומועצם - קל מאוד להיסחף לפרשנות: "זה עונש!", "זה איתות!", "זה סוף הגלות!"

אך האם זו דרכה של תורה? האם יהודי ירא שמיים אמור "לתרגם" את האירועים כהודעה אישית מהשמים - או שמא עליו להתמקד בעבודתו הפנימית, בלי לפרש את העולם?

חז"ל מתווים קו ברור: אין מקרה בעולם.

הרמב"ם (הלכות תעניות פ"א): "כשיבואו צרות ויזעקו - הרי זו דרך תשובה. אבל אם יאמרו 'דבר זה מקרה הוא' - הרי זו אכזריות!"
האמירה הברורה של הרמב"ם היא: אירועים כלליים אינם מנותקים מהנהגת ה', ואסור להתייחס אליהם כאילו אינם דורשים בירור ותשובה. האדם - כאדם פרטי וכחלק מהציבור - מצווה להתעורר, להתבונן ולבדוק את דרכו.

רבנו יונה (שערי תשובה ג', ה-ו):
כאשר יבואו רעות רבות... על האדם לדעת כי רוע מעשיו גרם לו זאת... ואם לא ישים לב לכך - הרי הוא בגדר 'מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך'.

כן, נדרשת התבוננות באירועים גלובליים - לא כדי לחזות את העתיד או לפרש חשבונות שמיים, אלא כדי לשאול: מה ה' שואל ממני?

ועוד לפני זה כבר אמר הנביא עמוס (ג', ו): "אם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַה' לֹא עָשָׂה?" - ה' מדבר איתנו דרך המציאות.
כל רעש - גשמי או רוחני - הוא תזכורת לכך שהעולם אינו מתנהל באופן אוטומטי.

החפץ חיים (שמירת הלשון, שער התבונה, פרק ט) אומר שכאשר רואים חורבן, מגפה או מלחמה - אין להסתפק בהסברים טבעיים. אלה הם דרכי השם לעורר אותנו.
אמנם עלינו להתעורר - אך לא כדי לפרש אחרים, או לשפוט ולהטיף מוסר לעולם. לא. אלא כדי לעשות בדק בית פנימי.

ומלמדים אותנו רבותינו, שהאדם יכול מדי פעם להסיח דעת לשמוע חדשות - אך לזכור את האמת שאין ראוי לאדם להתעסק בפוליטיקה או בעניינים כלליים, אלא אם כן תיקן תחילה ענייניו האישיים.

הרב דסלר (מכתב מאליהו):
האירועים החיצוניים מעוררים, אך אין בהם כשלעצמם מדריך. הדרך צריכה להיות פנימית, עמוקה, שקטה.

במילים אחרות: אדם שמביט החוצה ורוצה להבין - חייב להתחיל מבפנים.

האדם יכול להרגיש ש"העולם מדבר", שהקב"ה מאותת - אבל עליו להיזהר שלא לטעון בשם שמיים דברים שהוא לא קיבל מהם רשות.
עובדה: גם בימי הנביאים היו אלה שהעזו לפרש - וטעותם נחשפה. קל מאוד להפוך את האירועים למכשיר הצדקה להשקפות קיימות. ולכן - רק ענווה יכולה להוביל לתגובה נכונה.

בין אם יש מלחמה, מחלה, שבר כלכלי או קריסה טכנולוגית - התגובה התורנית היא לא להיכנס ללחץ, לא להפיץ נבואות ולא לפרש לאחרים.
אלא פשוט לשאול:

האם אני חי נכון?
האם אני מרגיש את נוכחות ה' בעולם?
האם אני קרוב יותר לרצונו - או הולך שבי אחר הרעש?

דרכה של תורה היא - קריאה פנימית מתוך אחריות, לא מתוך נבואת זעם.
כן - אנו מצוּוים להבין שהאירועים אינם אקראיים.
לא - איננו מצוּוים "לתרגם" אותם לאחרים, או לחזות את העתיד.
כן - נדרשת מאיתנו תגובה רוחנית אישית וציבורית.
לא - אסור להשתמש באירועים כדי להצדיק שיפוט, גאווה רוחנית או ניכור כלפי אחרים.

כמו שאמר המדרש (תנחומא, נצבים א'): "בשעה שישראל בצרה - הקב"ה קורא לצדיקים: התבוננו במעשיכם!"

בדור רועש - דרושה האזנה שקטה.
בדור עם עודף פרשנות - דרושה ענווה עם שאלה, לא למה ה' עשה, אלא מה אני יכול וצריך לעשות.
ובכל דור - הדרכת התורה היא:
חפש את ה' באירועים, אך מצא אותו בנפשך, בתיקון המידות.