גילוי מטלטל ברגע של חסד: זהותו של מציל החיים נחשפה – והפתיעה את כולם

לא בכל יום מתרחש מפגש שמצליח, בתוך כמה שניות, לאחות פערים, לחבר בין עולמות, ולזקק את מהות הערבות ההדדית הישראלית. זה בדיוק מה שקרה לאליסף שטיינר, קצין במילואים ובנו של חולה שהחלים ממחלת דם קשה, אשר עמד להיפגש עם האדם שתרם מח עצם לאביו והציל את חייו – מבלי לדעת שהוא כבר מכיר אותו, ואפילו מקרוב.

שטיינר, שבמשך חודשים ליווה את אביו בתקופת המחלה וההשתלה, לא ידע דבר על זהות התורם. ההליך, כנהוג, נשמר תחת מעטה סודיות מוחלט. אבל כשנקבע מועד למפגש הרשמי ביניהם, הוא חש שהולך להתרחש רגע גדול – אישי ובלתי נשכח. אלא שהמציאות התעלתה על כל תסריט אפשרי.

"אני מגיע למפגש עם התורם של אבא שלי, עם כל ההתרגשות שבעולם – וכשנפתחת הדלת, אני רואה את פ’ מהמילואים", מספר שטיינר, עדיין נרגש. "עמדתי קפוא. אני מכיר את האדם הזה, חלקתי איתו קפה שחור, עמדנו יחד במחסומים. ופתאום אני מגלה שהוא זה שבזכותו אבא שלי חי".

המילואים: המיקרוקוסמוס הישראלי במיטבו

לצד ההתרגשות האישית, שטיינר מבקש להאיר את ההיבט הרחב יותר – זה החברתי, הערכי, הלאומי:
"אנשים לא מבינים מה זה מילואים. זה לא רק תפקיד, זה שבט. זה מקום שבו נפגשים מתנחלים עם תל אביבים, דתיים עם חילונים, מצביעי שמאל עם אנשי ימין – וכולם נלחמים יחד, ישנים יחד, שומרים אחד על השני. במשך 300 ימי שירות מילואים עם פ’ – לא עלתה אף פעם שאלה פוליטית. לא היה וויכוח. רק אחווה אמיתית".

לדבריו, הגילוי כי חברו לשירות הוא גם הגיבור שהציל את חייו של אביו, הפך את התחושה הזאת ממשהו ערטילאי לדבר מוחשי ונוגע: "הבנתי פתאום כמה עמוק הקשר הזה. כמה אנחנו לא רק חיילים באותה יחידה – אלא אחים. זה לא פתוס. זה ממש ככה".

נתינה שאינה תלויה בדבר

פ’, מצדו, תרם את מח העצם באופן אנונימי דרך מאגר התרומות הלאומי, מבלי לדעת למי יגיע. כשנודע לו שהמושתל הוא אביו של אליסף – גם הוא הופתע. "פשוט הרגשתי חובה לעשות את זה", אמר לחבריו ליחידה. "זה דבר קטן מבחינתי, אבל עצום עבורו. כולנו היינו עושים את זה. זו שליחות פשוטה של ערבות הדדית".

החיים שממשיכים – עם משמעות עמוקה יותר

מאז אותו מפגש, הקשר בין פ’ לשטיינר התהדק עוד יותר. הם הפכו לא רק חברים ליחידה, אלא לחלק ממשפחה משותפת. גם האב שהחלים זכה להכיר מקרוב את האיש שהחזיר לו את חייו – והשניים שומרים על קשר.

"בעיניי", מסכם שטיינר, "זה הסיפור הישראלי כולו – במדינה כל כך מקוטבת, שבה נדמה לעיתים שהכול קרס, פתאום יש לך רגע כזה, שמראה שהחיבור כאן חזק יותר ממה שחושבים. שיש עדיין אנשים טובים. ויש הרבה מהם".