היהודים ויתרו על אוכל - בשביל זה. הסיפור הזה ירטיט לכם את הלב

תורתנו הקדושה היא מרכז חייו של היהודי וטעם היוולדו בעולם. אותה תורה שקיבלנו בחג השבועות, זו שממלאת את חיינו בכל רגע, אותו סם חיים המעניק לנו כוח, תכלית ושאיפה להיות טובים יותר, משתדלים יותר, מחוברים יותר.

חכמינו ז"ל המשילו את התורה למספר דימויים מגוונים, כשכל אחד מהם נותן פרספקטיבה שונה על מהותה, לימודה וקיומה.

תורתנו נמשלה למים - כי כמותם, היא מקור החיות. וכפי שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך גם התורה נושאת עימה מסר של עבודת המידות וקניית הענווה - תנאי הכרחי להיות כלי קיבול ראוי לתורה.

תורתנו משולה לאש - קִרבה נכונה מחממת, גישה לא אחראית - שורפת וריחוק מקפיא: בלימוד התורה צריך חוכמה לדעת מה ללמוד, איך ללמוד, ממי ומתי. תורתנו משולה גם לחול ומדבר אשר הכול דורכים עליו ללא מחאה מצידו, בבחינת "כל המעביר על מידותיו".

אך אם יורשה לי, הדימוי למדבר טומן בתוכו נמשל עמוק נוסף. מדבר איננו רק חול, הוא מקום שמם. מי שהגיע למדבר, ברגע שימצא בור עם מעט מים או עץ קטן שמעניק צל, הרי הוא ישמח כמוצא שלל רב.

בעיר, לא תמיד יש ערך לטיפת מים, לצל או לנוכחות אדם. אבל במדבר, הכול הופך להיות בעל ערך עליון - כל טיפה היא הצלת נפשות, כל פיסת צל היא אוצר. כך גם תורתנו הקדושה - כל חידוש קטן, כל הלכה וכל רעיון צריך להיות בעינינו כפנינה יקרה, כמים חיים במדבר צחיח. כל מילה של תורה ראויה להיחגג כמציאה נדירה ויקרת ערך. כל פסוק שאנו זוכים להבין, כל משנה שאנו מצליחים לזכור, כל רעיון תורני שמאיר את עינינו - צריך לשמח אותנו שמחה עילאית, ולהרים אותנו למקום של עונג וכבוד אמיתי.

המעשה הבא מדגים כיצד יהודים בשעתם הקשה ביותר העריכו כל פירור של תורת ה':

לאחר מלחמת העולם השנייה, האדמו"ר מקלויזנבורג ביקש לערוך מנייני תפילה במחנות העקורים. לפתע ראה יהודי שהכיר מלפני המלחמה. הרב ניגש והציע לו להצטרף לתפילות הימים הנוראים, אך היהודי סירב בתוקף: "אחרי מה שראיתי במחנה שלנו, אני עם העם הזה סיימתי".

"היה יהודי במחנה", החל האיש לספר, "שהצליח להגניב פנימה ספר תהילים. הוא הציע לאחיו לקרוא בספר תמורת חצי מארוחתם היומית" סיפר האיש. "מאות יהודים ויתרו על אוכל כדי לקרוא תהילים, כדי להתחבר מחדש - ואותו יהודי אכזר לא ויתר להם מעולם על ה'תשלום'. איך אהיה חלק מעם שיש בו כזאת אכזריות?!"

הסתכל הרב במבט אוהב ואמר: "ידידי, דווקא בגלל הסיפור הזה אתה חייב לבוא איתי". היהודי הסתכל במבט שואל.

"אם בעם שלנו ישנם יהודים רעבים ללחם שמוכנים להקריב את חצי פרוסת הלחם היומית שלהם כדי לקרוא כמה פרקי תהילים, ללמוד תורה, להתחבר לבוראם - כמה הערכה צריכה להיות לכאלה אנשים! חשוב על זה - ליהודים אלו, פרק תהילים אחד היה שווה יותר מהמזון המציל חיים! כל פסוק היה להם כמים צוננים לנפש צמאה, כל מילה הייתה אוצר שאין לו ערך! ואיזו זכות יש לנו שאנו שייכים לעם כזה, שמוכנים לתת הכול בשביל לטעום טעם של תורה!"

חברים יקרים, הנביא אומר שבסוף הדורות יהיה רעב - לא ללחם ולא למים, אלא לשמוע את דבר ה'.

יהי רצון שנזכה להעריך כל דף, כל רעיון, כל פסקה, כמו נווה מדבר ביובש שמציע העולם שבו אנו חיים.

אמן.